זעקה אלוהית מהדהדת מבעד למילים, המבטאת סלידה עמוקה מהפולחן הדתי של העם. אלוהים מבהיר כי קיום טקסים וחגיגות באופן חיצוני, כאשר הם מנותקים ממוסר אישי ומכוונה טהורה, אינו רק חסר ערך, אלא מהווה משא כבד ומכעיס כלפיו. השלמות האמיתית אינה נמדדת בקרבנות או בתפילות, אלא בשלמות המידות, בתיקון החברה ובעשיית צדק.
הפרשנים חלוקים בשאלה מדוע אלוהים מתנער מהחגים וקורא להם חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם – החגים "שלכם". הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם הפך את ימי הקודש הקהילתיים לטקסים חיצוניים בלבד, שאינם נוגעים ואינם משפיעים כלל על חיי היומיום שלהם [ביאור שטיינזלץ]. במקום להתקרב לה', הם מנצלים את החצי השני של היום, לאחר סיום עבודת המקדש, לאכילה, שתייה והנאה פיזית אנוכית. ימים אלו הופכים לעיתים למוקדי אלימות, בעוד העם שוכח לחלוטין את מהות היום ואת בוראו [מלבי"ם, אברבנאל]. גישה שונה מציעה כי לא מדובר כלל במועדי ה' המקוריים שהתורה ציוותה עליהם, אלא בחגים שהעם בדה מליבו או שהמציא לשם עבודה זרה, ולכן אלוהים שונא אותם [אברבנאל]. זווית נוספת מקשרת זאת לקרבנות שמביאים בראשי החודשים, ומסבירה כי חטאי העם פוגעים בשלמות הבריאה, ולכן הבאת קרבן על מיעוט הירח בזמן שהם עצמם ממשיכים לחטוא, הופכת לצביעות שאינה רצויה לפניו [אהבת יהונתן].
כדי להמחיש את סלידתו, משתמש הנביא בביטויים לָטֹרַח וכן נִלְאֵיתִי. הפרשנים מסכימים כי מדובר במטפורה המדברת בלשון בני אדם, ומתארת משא כבד ומתיש [מצודת דוד, אבן עזרא]. עם זאת, ישנה הבחנה דקה בין המושגים: המילה לָטֹרַח מתייחסת לעצם המשא – למעשים השליליים של העם שהם מאוסים ומנוגדים לרצון ה', בעוד שהמילה נִלְאֵיתִי מבטאת חוסר אונים, עייפות מוחלטת ואפיסת כוחות של מי שנושא את המשא [מלבי"ם ביאור המילות, שד"ל, מצודת ציון]. העייפות האלוהית נובעת מאורך הזמן שבו העם מתמיד וחוזר על חטאיו, שכן גם משא קל יחסית הופך לכבד מנשוא כאשר נושאים אותו לאורך זמן רב [מלבי"ם]. בעקבות הטורח והעייפות הזו, אלוהים מצהיר כי בכוונתו להסיר ולהשבית את חגיהם [אבן עזרא].
המילה נְשֹׂא (לשאת) זוכה למספר רבדים פרשניים המעמיקים את משמעות הפסוק. ברובד הפשוט, הכוונה היא שאלוהים אינו יכול עוד לסבול ולשאת את המשא הכבד של קרבנותיהם השקריים והתכנסויותיהם הריקות מתוכן [רד"ק, שד"ל]. אולם, פרשנים אחרים מסבירים את המילה מלשון סליחה וכפרה, בדומה למושג "נושא עוון". לפי פירוש זה, אלוהים מצהיר כי התעייף מלסלוח לעם על פשעיו החוזרים ונשנים, ואינו יכול עוד להעלים עין [רד"ק, אברבנאל]. גישה עמוקה אף יותר גורסת כי חטאי בני האדם בוראים כוחות משחיתים בעולם. בדרך כלל אלוהים ברחמיו כובש את העוונות וממשיך לקיים את העולם, אך כעת הוא מצהיר כי התעייף מלשאת ולקיים את אותם כוחות הרסניים שנבראו בעקבות ריבוי חטאי העם, ואין ביכולתו להמשיך להכיל את הרשעה [אהבת יהונתן].