הנביא מציג קריאה הדרגתית לתיקון מוסרי וחברתי, הפותחת בכלל רחב של עשיית טוב ומגיעה עד לפרטים המעשיים של הגנה על החלשים ביותר בחברה. הדרישה אינה מסתכמת בשמירה טכנית על החוק, אלא מחייבת עקירת עיוותים מוסריים במערכת המשפט ומאבק אקטיבי למען מי שאינו מסוגל להגן על עצמו.
תחילה מופיעה הקריאה הכללית לִמְדוּ הֵיטֵב. הפועל מנוקד באופן המצביע על למידה עצמית והרגלה של האדם לעשות טוב, להבדיל מלימוד של אחרים [רש"י]. הכוונה היא לחדול מן הרע, להתרגל למעשים טובים וללמוד את הדרך הנכונה ביחסים שבין אדם לחברו [רד"ק, שד"ל, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מתוך כלל זה נגזרת החובה המעשית דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט – קריאה לשופטים לחקור היטב את הדין ולהשגיח באופן פעיל כדי לברר מי הצודק בסכסוכים שבין עושק לעשוק [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל, מלבי"ם].
הביטוי אַשְּׁרוּ חָמוֹץ זכה למגוון פירושים, הנסובים סביב זהות ה"חמוץ" ומשמעות הפעולה כלפיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה חָמוֹץ מתארת אדם עשוק וגזול שזכויותיו נפגעו. המונח קשור למילה "חמס", המבטאת לא רק גזל בניגוד לחוק, אלא גם קלקול, השחתה וניצול מוסרי תוך הפעלת לחץ מצד בעלי כוח כדי להשתלט על רכוש הזולת [שד"ל, שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת ציון].
באשר למילה אַשְּׁרוּ, הפרשנים מציעים כמה דרכים להבינה: יש המפרשים זאת כלשון חיזוק, כלומר חובה על השופטים לחזק את ידיו של העשוק שמצבו התקלקל בעקבות החמס שנעשה לו [רש"י, שד"ל]. אחרים מסבירים שהאות אל"ף מחליפה את האות יו"ד, והמשמעות היא "יישרו" – חובה ליישר את המעוות ולהציל את הגזול [רד"ק, מצודת ציון, אבן עזרא]. פירוש נוסף גורס כי משמעות המילה היא הדרכה, דהיינו להדריך את הנגזל בנתיב האמת כדי שיזכה בדין ויקבל את שלו [רש"י, מלבי"ם]. לצד פירושים אלו, קיימת מסורת חז"ל הדורשת את המילה חָמוֹץ מלשון החמצה, וקוראת לדיינים "להחמיץ" את הדין, כלומר לא למהר ולחתוך את הפסק מיד, אלא להמתין ולעיין היטב עד לבירור האמת [רד"ק, אבן עזרא]. ברובד אלגורי, יש הרואים ב"חמוץ" רמז ליצר הרע, והקריאה היא לאמץ את הלב, לא להיכנע לפיתויים, ולהפוך את היצר ממחטיא לכוח חיובי המדריך את האדם לעשות טוב [אהבת יהונתן].
בסוף הפסוק עובר הנביא לפרטים המובהקים של חוסר האונים החברתי: שִׁפְטּוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. הפרשנים מסכימים כי הפעלים מכילים בתוכם את שם הפעולה, והכוונה היא "שפטו משפט יתום" ו"ריבו ריב אלמנה". הדרישה היא ממערכת המשפט לא להותיר את האנשים הקטנים ללא סיכוי, אלא להשתדל ולהתערב למען אלו שאין להם כוח לחזר אחר בעלי דינם [רש"י, שד"ל, רד"ק, שטיינזלץ].
הבדל דק ומרתק קיים בין ה"משפט" של היתום ל"ריב" של האלמנה. זכויותיו של היתום, כגון דיני נחלה, קצובות וברורות בתורה, ולכן נדרש רק מִשְׁפָּט – פסיקה ויישום של הדין עבור מי שקטן מכדי לתבוע את המגיע לו בעצמו. לעומת זאת, זכויותיה של האלמנה, כגון דמי כתובתה ומזונותיה, אינן תמיד מובהקות ופעמים רבות מלוות בהכחשות, טענות ושבועות מצד היורשים. משום כך, לגבי האלמנה נדרש רִיב – סדרת טענות וויכוחים מורכבים. על השופטים מוטלת החובה לריב את ריבה ולטעון בעדה באופן פעיל, עד שצדקתה תצא לאור [מלבי"ם].