הפסוק עוסק בעלייתם של בני ישראל לבית המקדש במהלך שלוש הרגלים [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מבעד למילים, מוצגת ביקורת נוקבת על קיום מצוות חיצוני שאינו מלווה בכוונה פנימית.
הפרשנים מתעכבים על ביאור המילים בפסוק:
הביטוי לראות פני מתפרש על ידי רוב הפרשנים כ"לפני" (לפניי), כאילו חסרה האות ל' בתחילת המילה [אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם]. עם זאת, יש המצביעים על כך שבמקור הכוונה הייתה לִרְאוֹת את פני ה', כמליצה ומשל לאדם המקביל את פני אדונו, אך חכמים תיקנו את הניקוד ל-לֵרָאוֹת (להיראות) כדי להרחיק את ההגשמה, שלא ייווצר הרושם המוטעה שלאדם יש יכולת לראות את פניו הפיזיים של ה' [שד"ל].
המילה רמוס מתארת דריכה ופסיעה ברגל [אבן עזרא, מצודת ציון], אך כאן היא מקבלת משמעות שלילית של השחתה, קלקול וטינוף של אבני המקדש [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
השימוש במילה חצרי מדויק, שכן בני ישראל היו מורשים לעמוד רק בחצרות בית המקדש, בעוד שהכניסה אל תוך ההיכל עצמו הייתה שמורה לכוהנים בלבד [רד"ק, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' דוחה את הגעתם של ישראל למקדש משום שלבם אינו שלם עמו. הם מגיעים מתוך הרגל ומצוות אנשים מלומדה, כאשר רק הרגליים מבצעות את הפעולה הפיזית של ההליכה והרמיסה, ואילו הלב נטול הכנעה, יראה או רצון אמיתי לשוב בתשובה [שד"ל, רש"י, אברבנאל].
מכיוון שאין בעלייתם לרגל כל כוונה טובה ללמוד את יראת ה' או דבקות במצווה, ה' מבהיר כי הגעתם אינה נחשבת למצווה או לכבוד, אלא להפך, זהו ביזיון ומרי. עמידתם במקדש נחשבת לרמיסה של החצרות בחינם, וה' מעיד כי מעולם לא ביקש מהם הגעה ריקה שכזו. למעשה, מוטב היה שלא יגיעו כלל ולא יביאו קורבנות, מאשר שיבואו לטנף את חצרות המקדש ברגליהם [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
זווית נוספת מדגישה את הפער הרוחני של אותו דור: מאחר שבני ישראל לא היו צדיקים באותה תקופה, הם כלל לא היו ראויים ליהנות מזיו השכינה ולהקביל את פני ה'. משום כך, הגעתם הפיזית איבדה את ערכה והפכה לביטוי של רמיסת חצרות בלבד, והיה עדיף שיסתפקו בשליחת הקורבנות מרחוק מבלי להגיע בעצמם [אהבת יהונתן].