הישרדותה של האומה לנוכח משברים אינה תוצאה טבעית של מעשיה, אלא ביטוי של חסד והשגחה עליונה. ללא התערבות זו, גורל העם היה חורבן מוחלט והרס טוטאלי, בדומה לערים שהפכו לסמל היסטורי של כליה. הנביא, מתוך כבוד לעם ישראל, כולל את עצמו בתוכחה ומשתמש בלשון רבים [רד"ק, אבן עזרא].
משמעות המילה לוּלֵי היא "אם לא", שָׂרִיד משמעו שארית ופליט, והמילה דָּמִינוּ היא מלשון השוואה [מצודת ציון].
הפסוק פותח בשם יְהֹוָה צְבָאוֹת. בחירה זו אינה מקרית: שם זה מעיד על כך שה' כולל בעצמו את כל הכוחות כולם, בניגוד לאמונות האליליות שחילקו את הכוח בין אלים ושרים שונים [שד"ל]. בנוסף, השם מציין את צבאות המעלה וצבאות המטה, שהם עם ישראל, ולכן ה' חס על עמו למען שמו הנקרא עליהם [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי העובדה שנותרה פליטה לעם ישראל נובעת אך ורק מרחמיו של ה', ולא בזכות צדקתם, שכן מצד מעשיהם היו ראויים לכליה מוחלטת. השימוש במילה הוֹתִיר במקום "השאיר" מדגיש שהשריד ניצל לכאורה במקרה, כמי שנשמט מחרב האויב מבלי שהמנצח שם לב, אך למעשה הדבר נבע מהשגחה אלוהית מכוונת [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, שריד זה מכוון לתורה וללומדיה. ה' הקדים את הפורענות והגלות כדי להבטיח שהתורה לא תשתכח, שכן לולא הותיר את השריד הרוחני הזה, מידת הדין הייתה פוגעת בכולם ללא הבחנה בין צדיק לרשע [אהבת יהונתן].
קיימת מחלוקת מעניינת לגבי מיקומה התחבירי של המילה כִּמְעָט. על פי טעמי המקרא, המילה מחוברת לחלקו הראשון של הפסוק, כלומר ה' הותיר לנו "שריד כמעט" – שארית קטנה ומועטה [אבן עזרא, שד"ל]. מנגד, יש הסבורים כי המילה מתחברת לחלקו השני של הפסוק, במשמעות של "כמעט כסדום היינו" – קרובים היינו לאבדון מוחלט [רש"י, שד"ל]. האות כ' במילה זו אינה משמשת לדימוי אלא לאימות והדגשת הדבר [רד"ק, מלבי"ם].
סיומו של הפסוק משווה את גורל העם לשתי הערים שנהפכו כליל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסדום ועמורה משמשות יחד כסמל לחורבן ואובדן ללא כל שארית [מצודת דוד, שטיינזלץ, רד"ק]. עם זאת, יש המבחינים בדיוק הלשוני בין שתי הערים: ההשוואה כִּסְדֹם הָיִֽינוּ מתייחסת למעשים ולחטאים, שכן רעת אנשי סדום הייתה הגדולה ביותר, והמילה "היינו" מורה על זהות מוחלטת. לעומת זאת, לַעֲמֹרָה דָּמִֽינוּ מתייחסת לתוצאה ולעונש. המילה "דמינו" מורה על דמיון חלקי בלבד – היינו דומים לעמורה בכך שאיש לא ניצל ממנה, בניגוד לסדום שממנה ניצלו לפחות לוט ובנותיו [מלבי"ם].