הפסוק מציג הכרזה אלוהית תקיפה על עשיית משפט וצדק. לאחר תיאור השחיתות והעוולות החברתיות שפשו בירושלים, ה' מודיע על כוונתו להתערב באופן פעיל, לטהר את העם מחוטאיו ולהשיב את הסדר המוסרי על כנו. הלשון בפסוק מדגישה את שלטונו המוחלט של ה' ואת ההשלכות הבלתי נמנעות של המרידה בו.
הפסוק פותח בשרשרת תארים אלוהיים המבססים את סמכותו. המילה הָאָדוֹן מדגישה שהכל שייך לו ונתון לשליטתו המוחלטת, ואין מי שיכול למחות בידו [רש"י, מצודת דוד]. בעוד ששופטי הארץ נחשבים לאדונים בשר ודם, ה' הוא האדון העליון באמת [אבן עזרא, שד"ל], ובידו הכוח לעקור את החוטאים ולנטוע אחרים תחתיהם [רש"י]. התואר יְהֹוָה צְבָאוֹת מורה על כך שהוא שולט בכל צבאות מעלה ומטה, ויכול להשתמש בהם כדי להעניש את המורדים [רד"ק, מלבי"ם]. לגבי התואר אֲבִיר יִשְׂרָאֵל, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מבטאת חוזק ותוקף, ומצביעה על כך שה' הוא מקור עוצמתו של עם ישראל או מי שמרומם אותם. רד"ק מוסיף כי עוצמה זו מופנית כעת כדי להוות משענת לעשוקים ולנקום בעושקיהם. מנגד, שד"ל מציע פירוש ייחודי לפיו המילה נגזרת מהשורש אברה (כנף), ומתארת את ה' כמגן וסוכך על עמו.
המילה הוֹי משמשת לשון של הזמנה, קריאה והכרזה שנועדה למשוך תשומת לב [רש"י, שד"ל, מלבי"ם], אם כי אבן עזרא מפרש אותה כלשון אזהרה, במשמעות של צער ואסון שיבואו על החוטאים כאשר ה' יפעל נגדם.
הצהרת ה' אֶנָּחֵם מתפרשת על ידי הפרשנים במונחים של השקטת הכעס. ה' מדבר כביכול בלשון בני אדם [אבן עזרא], ומביע כי באמצעות עשיית הדין והנקמה בחוטאים, הוא יבוא על סיפוקו, כעסו ישכך, והוא ימצא מנוחה ונחמה מהצער והאבל שגרמו לו מעשיהם הרעים [רד"ק, מצודת דוד, שד"ל, מלבי"ם].
זהותם של אותם צרים ואויבים אינה מתייחסת לאומות זרות, אלא לאנשי החמס והעוול מתוך עם ישראל עצמו, המזיקים לצדיקים ונחשבים בשל כך לשונאיו של ה' [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. מלבי"ם עורך אבחנה פסיכולוגית ורעיונית חדה בין שני חלקי המשפט: מִצָּרַי הם אותם אנשים המצרים בפועל ופוגעים בזולת (כגון גזלנים ורוצחים). הם אינם חוטאים כדי להכעיס את ה' אלא להנאתם האישית, אך מעשיהם גורמים צער, ולכן ה' מבקש למצוא מהם נחמה ומנוחה. לעומת זאת, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי מתייחס לכופרים בה' ובהשגחתו. גם אם אינם מזיקים בפועל לאדם אחר, הם אויבים אידיאולוגיים, ומהם ה' דורש נקמה.
אברבנאל מציע חלוקה היסטורית, ולפיה מִצָּרַי מכוון כלפי מלכות ישראל, ואילו וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי מכוון כלפי בני יהודה, שכן שניהם הפכו לאויבים בעקבות עבודת האלילים שלהם. לבסוף, אהבת יהונתן קושר בין הדברים ומסביר כי ביעור הרשעים מתוך עם ישראל הוא תנאי מקדים שמוביל לאחר מכן גם לנקמה באויבים החיצוניים של האומה.