מבעד לשפה הנבואית הקלאסית והפיוטית, מסתתרת תוכחה נוקבת ובוטה על הטרגדיה של ירושלים. הנביא מתבונן בעיר כמעין עובר אורח המשתומם לנוכח המהפך הפתאומי והקיצוני שחל בה, משיא השלמות אל תחתית השפל [מלבי"ם], ומפנה את ביקורתו כלפי השרים והשופטים המושחתים [שד"ל].
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה
המילה קִרְיָה משמעותה עיר [מצודת ציון], והעיר שהייתה נֶאֱמָנָה – מלאה באמונה ואמת [שד"ל] – נמשלת כעת לאישה נשואה שבגדה בבעלה [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד]. הפרשנים נחלקו במהותה של בגידה זו: גישה אחת רואה בכך תיאור של עבודה זרה ונטישת ה׳ לטובת במות ואלילים, בניגוד לימי דוד ושלמה [רד"ק, אברבנאל]. גישה שנייה שוללת את עניין העבודה הזרה, ומסבירה כי ה"זנות" מתבטאת בהשחתת המידות והמוסר החברתי, שכן הנבואה נאמרה בימי חזקיהו שמיגר את האלילות אך לא הצליח לתקן את מערכת המשפט [שד"ל]. גישה שלישית רואה כאן קריסה כפולה: גם במישור שבין אדם למקום וגם במישור שבין אדם לחברו [מלבי"ם, אברבנאל].
הפליאה מתעצמת לנוכח העובדה שירושלים הקפידה בעבר על דיני ממונות, שבהם רוב בני האדם נכשלים, אך כעת נפלה דווקא לחטאים חמורים שרק מיעוט חוטא בהם [חומת אנך], מתוך צרות עין של בעלי דין המבקשים ש"גם לי וגם לך לא יהיה", כדוגמת משפט שתי הזונות [אהבת יהונתן].
מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט
המילה מְלֵאֲתִי כתובה עם האות יו"ד כתוספת פיוטית [רוב הפרשנים]. בעבר, העיר עלתה על גדותיה מרוב יושר. ישנה הבחנה בין מִשְׁפָּט – שהוא שורת הדין היבשה והחוק הכולל, לבין צֶדֶק – שהוא היושר, ההגינות וההליכה לפנים משורת הדין [מלבי"ם].
צֶדֶק יָלִין בָּהּ
הפועל יָלִין מבטא התמדה, קביעות וישיבת בטח [רוב הפרשנים]. הצדק היה תושב קבע בעיר. לצד הפירוש הפשטני, קיימות מספר מסורות פרשניות למילים אלו:
ראשית, מבחינה רוחנית, הצדק "לן" בעיר במובן זה שאיש לא הלך לישון בירושלים כשבידו עוון, משום שקורבנות התמיד של הבוקר ושל בין הערבים היו מכפרים על חטאי היום והלילה באופן תדיר [רש"י, אברבנאל, צאינה וראינה].
שנית, מבחינה משפטית, הדבר מצביע על זהירותם של הדיינים בדיני נפשות; כאשר לא מצאו זכות לנאשם, הם היו "מלינים" ודוחים את גזר הדין למחרת כדי לנסות למצוא לו כף זכות [רש"י, רד"ק, אברבנאל].
בניגוד לכך, יש המפרשים את המילים הללו באירוניה מרירה: כאשר הזדמנה לאנשי העיר מצווה או עשיית צדק, הם נהגו "להלין" אותה, להתעכב ולדחות את העשייה למחר, אך כאשר הזדמן להם מעשה רציחה – הם מיהרו לבצעו [אברבנאל, אהבת יהונתן].
וְעַתָּה מְרַצְּחִים
המילה מְרַצְּחִים בבניין פיעל מצביעה על פעולה כבדה, רגילה ושגרתית. לא מדובר ברוצחים בודדים, אלא בחבורות מאורגנות של פשע [מלבי"ם] או בעיר שכולה מלאה ברוצחים [שד"ל]. באופן מזעזע, חלק מהפרשנים קובעים כי ה"מרצחים" הם לא אחרים מאשר השופטים והדיינים עצמם [אבן עזרא, אברבנאל]. במקום לרדוף צדק, הם דורשים שוחד, עושקים את הדלים, ומונעים משפט מאלמנות ויתומים מחוסרי אמצעים [צאינה וראינה]. ירושלים הגיעה לשפל כזה, שאפילו הסדר החברתי הבסיסי שקיים באומות העולם קרס בתוכה [אברבנאל], ובמקום להלין את הדין כדי להציל חיים, הם ממהרים לשפוך דם ורוצחים בפועל ממש, כפי שעשו לנביאים אוריה וזכריה [רש"י, אברבנאל].