עונשם של ישראל מגיע מתוך עיקרון מדויק של מידה כנגד מידה, כאשר אותם אובייקטים מהטבע שבהם העם בחר לעבוד עבודה זרה, הופכים לדימויים הממחישים את מפלתם. הפרשנים מסכימים כי מכיוון שהעם חטא בפולחן סביב אילנות וגנות, הפורענות שתבוא עליהם תדמה אותם לעץ יבש ולגן חרב [רש"י, מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד].
לגבי החלק הראשון, כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ, מדובר בעץ גדול ומרשים, שכאשר הוא משיר את עליו בחורף הוא נראה עלוב, יבש ומת יותר משאר האילנות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. המילה נֹבֶלֶת אינה מתארת ריקבון, אלא עייפות, כמישה ואובדן הלחות והחיות כתוצאה משרב או קור [רש"י, מצודת ציון]. באשר למילה עָלֶהָ, היא נכתבת ללא האות יו"ד של לשון רבים [מנחת שי, רד"ק], שכן מדובר בשם כולל לכלל העלים שהיה נפוץ בעברית הקדומה [שד"ל]. משמעות הביטוי היא שהעץ נובל מצד עליו [אבן עזרא, שד"ל]. ברובד הרעיוני, כשם שהעם חשב שיש לעצים כוח אלוהות עצמאי, כך ייפסק כוחם הטבעי של החוטאים והם יאבדו את חיותם [מלבי"ם], והדבר מרמז גם על כך שהארץ תישאר חרבה וריקה מיושביה, ללא זכר לאדם [רד"ק].
בחלקו השני של הפסוק הדימוי עובר לתיאור וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ, גן שאין בו מים להשקות את הזרעים ולרוות את צמאונם, וכל גידוליו מתייבשים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העם האמין שהגנות מקבלות שפע ומטר מהעבודה הזרה, ולכן עונשם יהיה ניתוק ממי הישועה ומההשגחה העליונה של ה' [מלבי"ם]. יש המדגישים כי עונש הגנה חמור אף יותר מעונש האלה; בעוד שעץ בשלכת מאבד את עליו אך שורשיו נותרים קיימים, גן שאין לו מים מאבד לחלוטין גם את השורש וגם את הענף, מה שמסמל כלילה ואובדן מוחלט [מלבי"ם].
עם זאת, בתוך תיאור החורבן הקשה טמונה גם הבטחה נסתרת לעתיד: כשם שהאלה שעליה נשרו עתידה להוציא עלים חדשים באביב, וכשם שהגנה היבשה תשוב להצמיח את זרעיה כשיגיעו אליה מים, כך מובטח לישראל שישובו בסופו של דבר לארצם ויפרחו מחדש [רד"ק].