נבואת התוכחה נפתחת במעמד משפטי קוסמי, שבו הנביא מזמן את הבריאה כולה לשמש כעדה לשבר המשפחתי והכואב שבין ה׳ לעמו. קריאה זו נועדה להדגיש את חשיבותם העצומה של הדברים העומדים להיאמר, עד שראוי כי העולם כולו יטה להם אוזן.
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ
הנביא פונה לשמים ולארץ ומבקש מהם להטות אוזן ולהקשיב. הפרשנים מסבירים כי השמים והארץ נבחרו לשמש כעדים משום שהם קיימים לנצח, בניגוד לבני האדם החולפים מן העולם [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה]. בנוסף, הם אלו שיוציאו לפועל את העונש על ידי עצירת הגשמים ויבול האדמה [רד"ק, אברבנאל], והם נחשבים כ"קרובי משפחתו" של האדם, שכן נשמתו חצובה מן השמים וגופו נוצר מן הארץ [צאינה וראינה]. גישה אחרת רואה בפנייה זו רמז למעמדות השונים בעם: השמים מסמלים את אנשי המעלה, והארץ מסמלת את המון העם [אברבנאל]. הפנייה לארץ נוסחה בלשון יחיד (וְהַאֲזִינִי), משום שהארץ נחשבת לגוש אחד, בניגוד לשמים המורכבים משבעה רקיעים [מצודת דוד].
הפרשנים עומדים בהרחבה על ההבדל בין פסוק זה לבין דברי משה רבנו בשירת האזינו. משה אמר "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם... וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ", ואילו ישעיהו הפך את הסדר. מדוע?
הגישה המרכזית תולה זאת בקרבתו הרוחנית של הדובר: משה היה קרוב במדרגתו לשמים ולכן פנה אליהם בלשון "האזנה" (המעידה על קרבה), ואילו ישעיהו היה קרוב יותר לארץ ולכן פנה אליה בלשון זו [רד"ק, צאינה וראינה]. מנגד, יש הטוענים את ההפך המוחלט: משה דיבר מעצמו ולכן היה קרוב לארץ, אך ישעיהו דיבר בשם ה' השוכן בשמים, ולכן הפנה את לשון ההאזנה כלפי מטה [אברבנאל].
הסברים נוספים מציעים כי ישעיהו שינה את הלשון כדי להשלים את עדותם של השמים והארץ מימי משה, כך ששניהם יעידו גם בלשון שמיעה וגם בלשון האזנה [רש"י]; או משום שבימי משה מפתח הגשמים היה מסור לשמים, ואילו בתקופת ישעיהו הוא כבר ירד לארץ [אהבת יהונתן].
כִּי ה' דִּבֵּר
הנביא מבהיר מיד כי הוא אינו מדבר מליבו, אלא משמש כשליח המעביר את דברי ה' [מצודת דוד, רד"ק, שד"ל]. הצהרה זו נועדה גם להגן על ישעיהו עצמו: מאחר שבעבר נענש לאחר שכינה את ישראל "עם טמא שפתים", הוא מקדים ומבהיר לשמים כי המילים הקשות שהוא עומד לומר אינן שלו, כדי שלא יפגעו בו [אדרת אליהו]. הפלא הגדול בפסוק הוא שהשם המפורש (ה׳), המייצג את מידת הרחמים, הוא זה שדובר כאן דברי תוכחה ודין קשים [ראשון לציון].
בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי
ה' ממשיל את ישראל לילדים חלשים שאביהם טיפל בהם, השגיח עליהם מאז יציאת מצרים, והגביה את מעמדם מעל לכל שאר האומות [אבן עזרא, שד"ל, מצודת דוד]. הכפילות בפעלים נועדה לחזק את העניין [רד"ק], או לרמוז לשתי הממלכות – ישראל ויהודה [אברבנאל].
ברמה המילולית, גִּדַּלְתִּי מתייחס לצמיחה הפיזית ולגידול הכמותי של העם, בעוד וְרוֹמַמְתִּי מתייחס לעלייה במעמד ובדרגה הרוחנית [מלבי"ם]. פרשנים מציינים כי הגידול נעשה באמצעות מתן התורה בהר סיני, והרוממות באה לידי ביטוי בהשראת השכינה בבית המקדש [רד"ק, חומת אנך, צוארי שלל].
וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי
למרות חובת המוסר הבסיסית של בן לכבד את אביו, קל וחומר אב שהעניק לו מעלות יתירות, העם פרק את עולו של ה' ומרד בו [מלבי"ם, אבן עזרא]. המילה בִי מדגישה את כפיות הטובה: הם מרדו בה' דווקא בתוך הרוממות והשפע שהוא עצמו העניק להם [ראשון לציון]. פשע זה לא נבע משגגה או משכחה מקרית בגלל עושרם, אלא ממרד מכוון וביודעין [אהבת יהונתן], אשר התבטא בעזיבת דרך הצדק והיושר [שד"ל] ובביטול התורה [חומת אנך].