תארו לעצמכם שאתם מבקרים בחווה עם בעלי חיים. שמתם לב פעם איך החיות מזהות מיד את מי שמטפל בהן ונותן להן אוכל? הנביא משתמש בדוגמה של שתי חיות עבודה פשוטות ומוכרות: השׁוֹר והחֲמוֹר. הוא מסביר שהשׁוֹר מזהה היטב את קֹנֵהוּ. הכוונה היא לא רק למי ששילם עליו כסף, אלא לאדם שמגדל אותו, שומר עליו ועובד איתו בשדה כל יום. החֲמוֹר, שהוא חיה פחות חכמה, אולי לא מזהה את הבעלים שלו באופן אישי, אבל הוא בהחלט מכיר את האֵבוּס שלו, שזהו כלי האוכל הגדול והמקום המיוחד שבו הבעלים שם לו אוכל טעים. שתי החיות האלה, למרות שאין להן שכל כמו לבני אדם, יודעות להעריך את מי שדואג להן, והן עושות את עבודתן בשמחה ולא מתנגדות לבעלים שלהן.
אבל אז הנביא אומר משהו קצת עצוב, ומשווה את החיות להתנהגות של בני האדם: יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן. ה' עשה כל כך הרבה דברים טובים עבור עם ישראל, הוא נתן להם את התורה והחוקים כדי שיהיו להם חיים טובים ומוצלחים, דאג להם לאוכל והביא אותם לארץ משלהם. למרות כל הטוב הזה, לפעמים העם שוכח להסתכל סביב, להתבונן ולהגיד תודה. במקום להבין שההליכה בדרך של ה' היא הדבר הכי טוב בשבילם, הם בוחרים שלא להקשיב לו. הנביא בעצם מזכיר לנו שאם אפילו חיות פשוטות יודעות להכיר תודה למי שמטפל בהן ונותן להן לאכול, על אחת כמה וכמה אנחנו צריכים לזכור תמיד מי דואג לנו ונותן לנו את כל הטוב שבעולם.