קרה לכם פעם שראיתם מישהו שאתם אוהבים עושה טעות אחרי טעות, והרגשתם צורך לצעוק לו לעצור ולשים לב? ככה בדיוק מרגיש הנביא. הוא מסתכל על עם ישראל, שהיה אמור להיות עם קדוש ומיוחד, ורואה איך הם מתרחקים מהדרך הטובה. הוא פותח במילה הוֹי, שזו גם קריאה של כאב ועצב עמוק מתוך הלב, וגם צעקה חזקה שנועדה לזעזע אותם ולעורר אותם להקשיב.
הנביא מתאר איך העם הדרדר לאט לאט, שלב אחרי שלב. בהתחלה הם היו רק גּוֹי חֹטֵא, כלומר אנשים שעושים טעויות בלי כוונה. אבל אז הם המשיכו והפכו להיות עַם כֶּבֶד עָוֹן, אומה שעושה מעשים לא טובים בכוונה, והמעשים האלה כבר כבדים עליהם כמו משא. משם הם המשיכו לרדת ונקראו זֶרַע מְרֵעִים, שזה אומר שהם התרגלו לעשות רע ולהתמיד בזה. ולבסוף הם הגיעו למצב הכי נמוך שנקרא בָּנִים מַשְׁחִיתִים, שלב שבו הם פשוט הורסים ופוגעים בעצמם בלי שום סיבה.
בהמשך הנביא מסביר איך הם התרחקו מה'. קודם כל הם עָזְבוּ אֶת ה', הם פשוט הפסיקו לעבוד אותו וללכת בדרכו. אחר כך הם נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, כלומר הם ממש זלזלו בה'. זה עצוב במיוחד, כי ה' כל כך אוהב אותם, דאג להם ועשה להם המון ניסים, והם במקום להכיר תודה, התנהגו בחוסר כבוד. בסוף הם נָזֹרוּ אָחוֹר, הם ממש הפנו את הגב שלהם אל ה', הלכו אחורה והתרחקו ממנו לגמרי.