יצא לכם פעם לראות מישהו שמבקש סליחה, אבל בלב שלו הוא בכלל לא מתכוון לזה? או מישהו שמתנהג ממש יפה רק כשמסתכלים עליו, אבל כשלא רואים הוא עושה דברים לא טובים? הנביא מספר לעם שזה בדיוק מה שהם עושים כלפי ה'. הם מגיעים לבית המקדש ומביאים מתנות וקרבנות, אבל הלב שלהם והמעשים שלהם ביומיום לא טובים. ה' מבקש מהם לא להביא יותר מִנְחַת שָׁוְא, כלומר מתנה ריקה שאין מאחוריה שום כוונה אמיתית ואין בה שום תועלת.
הנביא מסביר שאפילו הקְטֹרֶת, שהיא בדרך כלל הקרבן הכי מיוחד, פנימי וחשוב שהיה מעלה ריח נעים במקדש, הופכת להיות תּוֹעֵבָה הִיא לִי. במקום שזה יהיה משהו אהוב, זה הופך למשהו שנוא ודוחה. זה ממש כמו אדם שמורד במלך, ובמקום להביא לו מתנה יפה, הוא ממלא את הארמון של המלך בעשן שמפריע לו.
העם גם ממשיך לחגוג את הזמנים המיוחדים כמו חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, שזה אומר ראשי חודשים, שבתות וימי חג שבהם מתאספים יחד. אבל הם חוגגים רק מבחוץ, בלי להרגיש את הקדושה האמיתית של היום. ה' כמובן לא אוסר עליהם לחגוג את השבת, אלא הוא כועס על הדרך הלא נכונה שבה הם חוגגים.
בסוף, ה' אומר לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. המילה אוּכַל אומרת שה' כבר לא יכול לסבול את השילוב הזה. אי אפשר לחבר יחד אָוֶן, שזה חטאים ומחשבות רעות, עם עֲצָרָה, שזו ההתאספות של כולם בבית המקדש. ה' מלמד אותנו שאין שום טעם להראות מבחוץ כאילו אנחנו צדיקים ומושלמים, אם הלב שלנו לא נקי. הדבר הכי חשוב הוא שהמעשים שלנו יבואו מתוך כוונה טובה ואמיתית.