תארו לעצמכם שהשקעתם עבודה רבה בבניית ארמון יפהפה, ופתאום מגיע מישהו ורומס אותו ממש מול העיניים שלכם, כשאתם לא יכולים לעשות שום דבר כדי לעצור אותו. הנביא ישעיהו רואה בעיני רוחו את מה שעתיד לקרות לעם ישראל, ולמרות שזה עדיין לא קרה, הוא מדבר על כך כאילו זה כבר התרחש, כי הדבר ברור לו לחלוטין.
הוא מתאר את הפגיעה בשלבים, מהגדול אל הקטן. בהתחלה הפגיעה היא כללית, אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, כלומר המדינה כולה נהרסת ונעשית ריקה. לאחר מכן ההרס מגיע אל היישובים, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, הערים נהרסות בצורה כל כך יסודית עד שאי אפשר לגור בהן יותר. לבסוף, הפגיעה מגיעה אל האדם הפרטי ואל אַדְמַתְכֶם, השדה האישי שכל אדם עבד, חרש וזרע כדי שיהיה לו מה לאכול.
הכאב הגדול ביותר הוא שלְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, האויבים לוקחים את כל הפירות והיבול ממש מול העיניים של בעלי השדה, שעומדים שם חסרי אונים. הדבר יוצר תחושה קשה מאוד של חוסר ביטחון. הנביא מסביר שזהו הרס כְּמַהְפֵּכַת זָרִים, כלומר חורבן שעושים אויבים זרים המגיעים מארץ רחוקה. מכיוון שהם לא קשורים לארץ שלנו, לא אכפת להם ממנה כלל והם משחיתים הכל באכזריות, בניגוד לאויב קרוב שאולי היה רוצה לשמור על המקום כדי לגור בו בעצמו.