ישעיהו, פרק א׳, פסוק י״א

ה' מבהיר כי אינו זקוק לקרבנות המשמשים כתחליף לתיקון מעשים ולתשובה כנה, ושואל את העם לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם, כלומר איזה צורך יש לו בהם כאשר הם מובאים ללא כוונה פנימית. בדימוי אנושי המבטא מאיסה וקוצר רוח, הוא מכריז שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, כמי שקץ בתוספת מזון, ודוחה את קרבנות הנדבה של כבשים גדולים ובהמות מפוטמות המובאים מתוך מרד ולא מתוך הכנעה. בנוסף, ה' קובע כי וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי, ופוסל גם את קרבנות החובה והתיישים שנועדו לכפר על חטאים. כפרה אמיתית דורשת חרטה עמוקה, אך כאשר החוטא ממשיך בדרכו הרעה הקרבן משול לגוף ללא נשמה, ונותר בגדר דם בהמה כפשוטו שאין לה' שום חפץ בו.