תארו לעצמכם קבוצה של אנשים שנמצאים בלחץ גדול וממהרים מאוד לסיים עבודה משותפת. מרוב פחד ובהלה, הם משלבים כוחות ועוזרים זה לזה כדי ליצור משהו יציב שלא יתפרק. האנשים האלה הם אומנים שמייצרים יחד פסלים לעבודה זרה. כדי להספיק, החָרָשׁ, שהוא אומן שמגלף את הפסל מעץ, מעודד ומזרז את הצֹרֵף, שהוא האומן שמכין את ציפוי הכסף והזהב. חרש העץ לא מסתפק רק בעבודה שלו, אלא עוזר לצורף כדי לסיים מהר.
הלחץ שלהם כל כך גדול, עד שהאומן שאחראי על השלב הסופי, זה שנקרא מַחֲלִיק פַּטִּישׁ כי הוא מחליק ומיישר את הפסל בנחת בעזרת פטיש קטן, מאיץ באומן השני שנקרא הוֹלֶם פָּעַם, כי הוא זה שמכה בכוח רב על סדן הברזל בתחילת העבודה. הוא בעצם מבקש ממנו להזדרז כדי שיוכל כבר לגשת ולהשלים את החלק שלו.
כאשר חלקי המתכת מוכנים ומחוברים אל עץ הפסל בצורה טובה, האומן מתמלא סיפוק ואֹמֵר לַדֶּבֶק טוֹב הוּא. בסוף התהליך, כדי להבטיח שהפסל ישרוד, הם נועצים בו יתדות, ולכן נאמר וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט. כך הם מקבעים את ציפוי המתכת לעץ בצורה חזקה, כדי שהפסל לא יתמוטט, יתקלקל או יתפרק בעתיד.