יצא לכם פעם לפגוש מישהו שעושה משהו לא טוב, ואז מנסה להביא מתנה כדי שיסלחו לו, למרות שהוא בכלל לא מתכוון להפסיק? זה בדיוק מה שקרה בתקופת התנ"ך. ה' פונה אל העם ושואל אותם בכאב מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי. ה' קורא לעם ישראל בשם האהוב "ידידי", ושואל אותם: מה אתם מחפשים בבית המקדש שלי, אם אתם ממשיכים לעשות מעשים רעים?
ה' מאשים אותם בעֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים, כלומר שהם מתכננים מזימות ועושים יחד הרבה מעשים רעים. בני ישראל חשבו שאם הם יביאו קורבן, ה' יסלח להם מיד והכל יהיה בסדר. אבל ה' מודיע להם שוּבְשַׂר־קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ. בשר הקודש הוא בשר הקורבנות שהם מביאים למקדש, וה' מסביר שהקורבנות האלה פשוט יעברו ויחלפו ואין בהם שום תועלת. הסיבה לכך היא שהם לא באמת מתחרטים וחוזרים בתשובה מהלב.
הבעיה הגדולה ביותר שלהם מתוארת במילים כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי. המילה "רעתכי" מתארת את המעשים הרעים, והמילה "תעלוזי" פירושה שמחה. במקום להרגיש בושה על הטעויות שלהם, הם ממש שמחים כשהם עושים משהו רע. אי אפשר לבוא למקום קדוש ולהביא קורבן, כשהלב בכלל לא מתחרט אלא שמח להמשיך לעשות דברים לא טובים.