הנביא פונה אל כנסת ישראל בדמות אישה, בקריאה דרמטית לעלות אל המקומות הגבוהים ולזעוק לעזרה לנוכח אסון מתקרב. קריאה זו ממחישה את קריסת הבריתות המדיניות ואת ההכרה הטראגית כי הכוחות שעליהם נשענה האומה במקום לבטוח בה׳, קרסו ואינם יכולים עוד להושיע.
בביאור הציווי עֲלִי הַלְּבָנוֹן וּצְעָקִי וכן וּבַבָּשָׁן תְּנִי קוֹלֵךְ, מציגים המקורות שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא גיאוגרפית־מוחשית: הנביא קורא לאומה לעלות אל פסגות ההרים הרמים והמוכרים, הר הלבנון והר הבשן, כדי שקול זעקתה לעזרה יישמע למרחוק [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה סמלית קושרת מקומות אלו לירושלים ולהר הבית. לפי פירוש זה, הַלְּבָנוֹן הוא כינוי לבית המקדש אשר מלבן את עוונותיהם של ישראל, והמילה בַּבָּשָׁן מכוונת לשערי הר הבית, בין אם משום שדלתותיהם נעשו מעצי אלון הבשן, בשל הרחבה הגדולה המקיפה את המקדש, או כרמז לבהמות הרבות שהובאו לשם לקרבן ממקום מרעה כבשן [רש"י, רד"ק].
את הקריאה וְצַעֲקִי מֵעֲבָרִים מפרשים רוב המקורות כזעקה מכל עבר ומכל צד [מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים זאת כזעקה ממקומות המעבר והחצייה בדרכים [רש"י].
סיבת הזעקה טמונה בסוף הפסוק: כִּי נִשְׁבְּרוּ כָּל־מְאַהֲבָיִךְ. הפרשנים מסכימים כי "המאהבים" הם משל לבעלי הברית של ישראל. הגישה הרווחת היא שהכוונה לאימפריות כמו אשור ומצרים, שישראל בטחו בהן וחיפשו את עזרתן המדינית. הנביא קורא לאומה בלעג לזעוק אל אותן אומות ולראות אם יבואו לעזרתה, שהרי גם מעצמות אלו נשברו ונכנעו תחת ידו הקשה של נבוכדנצר מלך בבל, וכעת לא נותר לירושלים מושיע [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיימת גישה ייחודית ולפיה הנביא הוכיח את העם עוד בימי שלוותם, וה"מאהבים" שנשברו הם למעשה שאר שבטי ישראל שכבר הוגלו על ידי סנחריב. שבירתם הייתה אמורה לשמש תמרור אזהרה ליהודה על החלשת כוחה ועל החורבן המתקרב, אך העם סירב להקשיב [מלבי"ם].