סופו המר של המלך יהויקים מתאפיין בביזיון מוחלט ובשלילת כבוד המת הבסיסי ביותר. הפרשנים מסכימים כי הביטוי קְבוּרַת חֲמוֹר אינו מתאר קבורה ממשית, אלא להפך, היעדר קבורה. כשם שחמור שמת בדרך ננטש במקומו או מושלך לאשפה, כך יורחק וייעזב המלך.
המילים סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ מתארות את אופן הטיפול בגופתו, שכן היא תיגרר ותימשך על פני הקרקע בביזיון גדול, ללא כל קבורה. הפעולה הזו תתבצע מֵהָלְאָה לשערי ירושלים, כלומר הרחק מחוץ לעיר. מבחינה היסטורית, אירוע זה התרחש כאשר נבוכדנאצר והכשדים באו לנקום ביהויקים על המרד שלו. בעת שהוליכו אותו לגלות, הוא מת בדרך מחוץ לירושלים, ושומריו סירבו לאפשר את קבורתו והשליכו את נבלתו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].