נבואה קשה ונוקבת מופנית כלפי המלך הצעיר העולה לשלטון, ובה שבועה אלוהית חמורה על דחייתו המוחלטת, תוך שימוש בדימוי של העצם הקרוב והיקר ביותר למלך. הנביא פונה אל יהויכין בן יהויקים, המכונה כאן בשם כָּנְיָהוּ, שינוי שם שנועד לבטא פחיתות וזלזול [רד"ק].
הדימוי המרכזי בפסוק הוא חוֹתָם עַל יַד יְמִינִי. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לטבעת חותם שבעזרתה היו חותמים איגרות רשמיות. טבעת זו נענדת באופן קבוע על יד ימין ואינה מוסרת לעולם, לא ביום ולא בלילה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גישה שונה מעט מציעה כי החותם אינו טבעת, אלא סימן החקוק וחתום בתוך בשר הזרוע עצמה [רש"י]. כך או כך, המסר המועבר הוא שה' נשבע שגם אילו היה המלך קרוב ובלתי נפרד ממנו כמו טבעת חותם, הוא עדיין היה מסיר ונוטש אותו, על אף היותו מזרע בית דוד [מצודת דוד, רד"ק].
פעולת ההסרה מבוטאת במילה אֶתְּקֶנְךָּ. משמעותה הפשוטה של המילה היא עקירה, ניתוק והסרה, מהשורש נ.ת.ק [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אולם, הפרשנים מצביעים על חריגה דקדוקית במילה זו, הכוללת תוספת של האות נו"ן. חריגה זו חושפת רובד עמוק ונסתר של תקווה, המשלב בין השורש נ.ת.ק (ניתוק) לשורש ת.ק.ן (תיקון) [מנחת שי, מלבי"ם באור המילות].
מתוך כפילות לשונית זו, מסבירים הפרשנים כי במקום שבו המלך נותק – שם בדיוק תצמח תקנתו. בבית האסורים בגלות בבל עשה יהויכין תשובה, והייסורים שחווה שימשו ככור צורף שנועד לטהר אותו ואת זרעו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, מנחת שי]. התיקון ההיסטורי והרוחני הושלם דורות לאחר מכן דרך נכדו, זרובבל בן שאלתיאל. בעוד שיהויכין נותק מהיותו חותם, זרובבל, שהנהיג את שיבת ציון ובנה את המקדש, זכה לנבואה הפוכה מאת הנביא חגי, בה ה' מבטיח לשים אותו כחותם [רש"י, רד"ק, מנחת שי]. בכך נסגר המעגל: מתוך הניתוק והגלות נבנה התיקון של העתיד, ששיאו במלך המשיח מזרע דוד, שיהיה כחותם על ימין ה' ויגלה את שמו ופועלו בעולם [מלבי"ם].