נבואת זעם זו חורצת את גורלו של מלך מיהודה לגלות נצחית, ללא תקווה לשוב למולדתו. זהותו של שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ עומדת במוקד הדיון הפרשני, שכן שם זה אינו שמו המוכר של המלך.
הגישה המרכזית בקרב חז"ל [רש"י ומצודת דוד] היא כי מדובר במלך צדקיהו. הוא מכונה "שלום" בספר דברי הימים בהיותו הרביעי והאחרון למלכות מבין צאצאי יאשיהו. לעומת זאת, יש הסבורים כי הכוונה היא ליהויכין, נכדו של יאשיהו, שכן נכדים נחשבים כבנים, והוא זה שגלה לבבל ומת שם [רד"ק]. דעה שלישית מזהה את שלום כיהואחז, אשר נלקח בשבי למצרים על ידי פרעה לאחר מות יאשיהו [אבן עזרא וביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש כי הוא הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו. אזכור זה נועד להבהיר שזכותו למלכות נבעה ישירות מאביו יאשיהו, ולא מהמלך שקדם לו בפועל על כס השלטון [מצודת דוד]. לחלופין, המילה הַמֹּלֵךְ מצביעה על כך שהוא אכן היה ראוי ומתאים למלוכה, ודווקא בשל כך הוצא ממקומו ונלקח לגלות [מלבי"ם].
באשר למילים אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, הפירוש משתנה בהתאם לזיהוי המלך. אם מדובר בצדקיהו, הנביא משתמש בלשון עבר כדי לתאר אירוע עתידי ודאי – הוא מתנבא עליו כאילו כבר יצא לגלות בבל, אף שטרם עשה זאת [רש"י ומצודת דוד]. אם מדובר ביהואחז, הפסוק מתאר עובדה היסטורית שכבר התרחשה, כאשר נלקח למצרים [ביאור שטיינזלץ]. כך או כך, גזר הדין ברור ומוחלט: הוא לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד, אלא יסיים את חייו בגלות שאליה נלקח.