דרישתו של ה׳ מן העם מציגה משוואה מוסרית ברורה, הכורכת את עשיית הצדק האקטיבית עם ההגנה על החלשים ביותר בחברה. הציוויים בפסוק בנויים בזה אחר זה, ומשרטטים את הגבולות שבין פגיעה מילולית, פגיעה ממונית ופגיעה בחיי אדם.
הפרשנים עומדים על משמעות המונחים השונים בפסוק. המילה גָזוּל מתייחסת לקרבן שרכושו נלקח ממנו, ואילו המילה עָשׁוֹק מתארת את הגזלן והעושק עצמו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
ביחס ליחס כלפי גרים, יתומים ואלמנות, הפסוק מבחין בין שני סוגי פגיעה: אַל־תֹּנוּ ו־אַל־תַּחְמֹסוּ. רוב הפרשנים מסבירים כי אַל־תֹּנוּ מכוון לאונאת דברים, כלומר פגיעה מילולית הגורמת לעוגמת נפש וצער [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון], וכן למעשי רמייה וקיפוח [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, אַל־תַּחְמֹסוּ מכוון לעושק ממוני וגזל בפועל [מצודת דוד, מצודת ציון], כגון אילוץ של אותם חלשים למכור את רכושם בניגוד לרצונם [ביאור שטיינזלץ].
מבנה הפסוק מצביע על התפתחות רעיונית והדרגתית. קיום משפט והצלת העשוק מובילים ממילא למציאות שבה לא ייווצר עושק כלפי החלשים. מנגד, טמונה כאן אזהרה מפני מדרון חלקלק: אם החברה לא תקפיד על עשיית משפט, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידרדרות לאונאת דברים, משם לגזל ממוני, ולבסוף לשפיכות דמים [מלבי"ם]. האיסור על שפיכות דמים מופיע כשיא ההידרדרות, בבחינת קל וחומר מן העבירות הקודמות שאסור לעשותן [חומת אנך].
ברובד הפנימי והנסתר, הציווי לעשות משפט וצדקה מכוון ליצירת ייחוד רוחני, ואילו הצלת הגזול מיד העושק מסמלת את הכנעת כוחות הטומאה ובירור ניצוצות הקדושה מתוכם [חומת אנך].
מהיבט המסורה ונוסח המקרא, המילה יָתוֹם נכתבה ללא האות וי"ו בתחילתה, והמילה תֹּנוּ נכתבת ברוב הספרים בכתיב חסר, ללא האות וי"ו לאחר התיו [מנחת שי].