שברם של מנהיגי העם וקריסת הבריתות המדיניות שעליהן נשענו, יובילו בסופו של דבר להכרה כואבת בטעות ולבושה עמוקה.
הפרשנים נחלקו בזהותם של כָּל רֹעַיִךְ. גישה אחת סבורה כי מדובר במלכי ישראל ומנהיגיו הפנימיים [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת כי הרועים הם המעצמות הזרות, אשור ומצרים, ששימשו כפטרונים וכמנהיגים שסיפקו את צורכי העם [רד"ק, מצודת דוד].
לגבי הביטוי תִּרְעֶה רוּחַ, רוב הפרשנים מסבירים את המילה תִּרְעֶה מלשון שבירה ורסיסים. כלומר, רוח קדים חזקה תשבור ותרסק את אותם מנהיגים [רש"י, מצודת ציון, שטיינזלץ], כאשר הרוח מסמלת את נבוכדנצר מלך בבל שיחריב אותם [מצודת דוד]. פירושים נוספים מציעים כי הרוח תאכל ותכלה אותם, תפזר אותם לכל עבר [רד"ק, מלבי"ם], או פשוט תוליך אותם ממקומם [שטיינזלץ].
בהמשך לכך, וּמְאַהֲבַיִךְ הם אותן מדינות, כאשור ומצרים, שהעם קשר עמן קשרי אהבה וידידות, והן עתידות ללכת בשבי [מצודת דוד, שטיינזלץ].
הפסוק חותם בתוצאה של אירועים אלו: כִּי אָז תֵּבֹשִׁי וְנִכְלַמְתְּ מִכֹּל רָעָתֵךְ. רק כאשר יכלה הביטחון במעצמות הזרות והן יוגלו, וכאשר העם יראה את נבוכדנצר מגלה את מלכי יהודה וההנהגה, רק אז תגיע ההכרה בחטא של עזיבת ה' והישענות על בשר ודם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ישנה הבחנה בין סוגי הבושה שייחוו: תֵּבֹשִׁי מתייחס לבושה פנימית שהאדם מרגיש מעצמו, בעוד שוְנִכְלַמְתְּ, שהיא לשון חרפה, מציינת את הכלימה החיצונית הנגרמת על ידי אחרים [מלבי"ם, מצודת ציון].