נבואת החורבן מביעה תמיהה עמוקה וזעזוע נוכח מפלתו הפתאומית והטראגית של המלך יהויכין (כניהו). השאלות הרטוריות מחדדות את הפער העצום שבין מעמדו המלכותי הרם לבין גלותו המשפילה, ומציפות את התהייה על חומרת עונשו.
הנביא פותח בשאלת פליאה, ושואל הַעֶצֶב. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בפסל או צורה נעבדת, שזכתה לכינוי זה משום שהיא מעצבת ומעציבה את לב עובדיה, שזועקים אליה ואינם נענים [מצודת ציון]. השאלה היא האם המלך דומה לפסל נִבְזֶה, בזוי וחסר תועלת, ולכן הוא נָפוּץ, כלומר שבור לרסיסים ומפוזר [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. לחלופין, עולה השאלה אִם־כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ – האם הוא נדמה לכלי חרס פשוט שגם אם אינו שבור, אין בו שום צורך, רצון או ערך [מצודות, מלבי"ם, שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שהתמיהה מתעצמת לנוכח המציאות ההיסטורית והרוחנית: מדוע זכה המלך ליחס כה מבוזה? הרי הוא לא היה רשע כאביו, והוא אף לא מרד במלך בבל אלא נכנע לו מיד, ולכן לא ברור מדוע נחשב ככלי שאין בו צורך [מלבי"ם, שטיינזלץ].
מתוך תמיהה זו זועק הנביא: מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ. משמעות המילים היא השלכה מוחלטת שאין ממנה תקומה [רש"י]. באשר לכפילות הפעלים, בעוד שיש מי שרואה בכך דרך מקראית שנועדה לחזק ולהדגיש את חומרת הגירוש [רד"ק], יש שמצביעים על הבחנה מדויקת בין הפעלים: המילה הוּטְלוּ מכוונת לזריקה אלימה מלמעלה למטה, המבטאת את נפילתו מכיסא המלכות אל הקרקע, ואילו המילה וְהֻשְׁלְכוּ מבטאת זריקה והרחקה למרחק רב [מלבי"ם].
הזכרת המילה וְזַרְעוֹ מעוררת קושי, שכן במקום אחר מתנבא ירמיהו על כניהו שיהיה ערירי. כדי ליישב זאת, מוסבר כי אכן היו למלך בנים בעת יציאתו לגלות, אך הם מתו בבבל, וכך נותר לבסוף ללא המשכיות [רד"ק]. גלות זו הובילה אותם עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעוּ, ארץ זרה ומנוכרת שלא הכירו כלל עד לאותו רגע [מצודת דוד].