הגולים מארץ ישראל, ובראשם המלך יהויכין, טיפחו תקוות עזות לחזור למולדתם ולחדש את ימיהם כקדם. אולם הנבואה מנפצת את תקוות השווא הללו וקובעת נחרצות כי ציפיותיהם לא יתממשו לעולם.
המילה וְעַל בפסוק משמעותה "ואל", כלומר אל הארץ [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הביטוי מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם מתפרש על ידי רוב הפרשנים כלשון של השתוקקות, ציפייה והבטחה עצמית. הגולים מרוממים את נפשם ומתנחמים במחשבה שעוד ישובו לארצם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
תקווה זו לא צמחה בחלל הריק. נביאי השקר הפיחו בגולים תקוות כזב, והבטיחו להם ששיבתם קרובה ושכלי בית ה' יושבו מבבל במהרה. בעקבות הבטחות אלו, המלך יהויכין ושאר הגולים בטחו בשקר וציפו לגאולה מהירה [רד"ק]. מעבר לכך, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר צדקיהו מרד במלך בבל, יהויכין (יכניה) נאחז בתקווה שהדבר יוביל להחזרתו לכס המלכות [מלבי"ם].
למרות כל הציפיות, ההשתוקקות וההבטחות שבהן נאחזו, סופו של הפסוק חורץ את גורלם במילים שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ – המציאות תהיה שונה לחלוטין מתקוותיהם, והם לא יזכו לשוב אל ארץ ישראל [מצודת דוד].