נבואת החורבן גוזרת גלות קשה וסופית על המלך ואמו, ועוקרת אותם ממולדתם אל יעד נוכרי שממנו לא ישובו לעולם, הלא היא בבל [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הפועל וְהֵטַלְתִּי מבטא השלכה וזריקה בכוח מן הארץ [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. המילה עַל בצירוף עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת מחליפה את המילה "אל", כדי להמשיך את דימוי המלך לעוף המקונן בארזים, אשר מושלך בכוח מקינו אל הארץ, וממנה מושלך שוב אל ארץ נוכריה [מלבי"ם].
הנביא מדגיש את חלקה של האם בצירוף וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ. ההדגשה על הלידה עצמה באה למעט אומנת או מניקה שגם עשויות להיקרא אם [מלבי"ם], אך מעבר לכך היא מצביעה על קשר עמוק של השפעה שלילית. האם היא זו שגידלה וחינכה את המלך ללכת בדרך רעה [מצודת דוד, מצודת ציון], והוא נדמה לה במעשיו המושחתים ובעבודת האלילים [רד"ק, אברבנאל].
ההגליה לארץ אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם טומנת בחובה קושי כפול: הזרות תוביל לכך שלא ימצאו שם בני משפחה שירחמו עליהם [רד"ק], וטבעה של הארץ הזרה יהיה מנוגד לטבעם ויגרום למותם המהיר [אברבנאל]. עיקר הקללה נחתם במילים וְשָׁם תָּמוּתוּ, המבהירות כי חייהם יסתיימו בארץ טמאה, תוך שבר מוחלט של תקוותם לשוב אי פעם לארצם [רד"ק, אברבנאל].