נבואת זעם זו מופנית כלפי מנהיג מושחת המנצל את נתיניו לשם פאר אישי. הפרשנים מסכימים כי התוכחה מכוונת כלפי יהויקים מלך יהודה, בנו של יאשיהו, אשר בנה את ארמונו המלכותי בעזרת עבודת כפייה, גזל וחמס, ומבלי לשלם לפועלים את שכרם [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מחלק את הביקורת לשני שלבים: בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט. המילה עליותיו מתייחסת לחדרים העליונים של הבית [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הבחנה מעניינת בין חלקי המשפט מציג המלבי"ם, המבאר כי צדק הוא התנהגות שלפנים משורת הדין, ואילו משפט הוא החוק היבש. על פי ההלכה, שכר עבודה משולם רק בסיום המלאכה. לכן, בשלב שבו המלך בנה את תחתית הבית, הוא עדיין לא היה חייב לשלם לפועלים מצד הדין, אך היה עליו להקדים תשלום מצד המוסר והצדק. אולם, כאשר הגיע לבניית העליות, הרי ששלד הבית כבר עמד על תלו והוא היה מחויב לשלם להם על פי חוק, ולכן כאן מדובר בהפרה של המשפט עצמו [מלבי"ם]. בהיבט הרוחני, מוסבר כי כל מעשי האדם, ובכללם בניית ביתו, צריכים להיעשות לשם שמים, מתוך יסודות של צדק ומשפט [חומת אנך].
הפסוק ממשיך ומתאר את הניצול: בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, כלומר המלך העביד את אזרחיו מבלי לתת להם שכר לא בתחילת העבודה ולא בסופה [מצודת דוד, רד"ק]. באשר למילים וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה פֹעֲלוֹ משמעותה שכר העבודה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים את המילה כמתייחסת לפועל עצמו, כלומר המלך לא נתן לפועל שעבד אצלו את המגיע לו [רד"ק בשם אביו]. הבחנה נוספת מעמיקה את חומרת המעשה, ומסבירה כי בניגוד למונח "שכר" המבטא סכום שנקבע מראש בהסכם מסודר, המונח "פעולה" הוא התמורה הבסיסית על עצם העבודה. המלך לא רק שנמנע מלקבוע איתם שכר הוגן מראש, אלא שלבסוף אפילו את התמורה המינימלית על עצם הפעולה הפיזית שעשו לא שילם להם [מלבי"ם].