נבואת החורבן לובשת צורה של תמונת טבע דרמטית, שבה צבא כובש מדומה לחוטבי עצים הכורתים יער מפואר ומעלים אותו באש. השימוש בדימויים מעולם הצומח נועד להמחיש את עוצמת ההרס שיבוא על ההנהגה ועל המבנים המפוארים.
הפרשנים מסכימים כי המילה וְקִדַּשְׁתִּי אינה עוסקת בקדושה, אלא משמעותה הכנה והזמנה, כלומר ה' יזמן ויכין את המשחיתים למשימתם [מצודת ציון, רש"י]. תיאור המשחיתים כאִישׁ וְכֵלָיו מתייחס לציודם של התוקפים, אולם ישנו גוון שונה בהבנת מהות הכלים: בעוד שחלק מהפרשנים מסבירים כי מדובר בכלי מלחמה ונשק [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], יש המפרשים כי אלו הם כלי מפץ המיועדים להריסת בתים ומבנים [רד"ק].
השימוש בפועל וְכָרְתוּ וכן תיאור המטרה כמִבְחַר אֲרָזֶיךָ ממשיכים את הדימוי מהפסוק הקודם, שבו נמשלה העיר ליער הלבנון [רש"י]. באשר למשמעותם של ארזים אלו, עולות שתי גישות מרכזיות מתוך המקורות:
גישה אחת רואה בארזים דימוי אנושי ופוליטי, ולפיה כריתת העצים מסמלת את הריגתם של שרי האומה וגיבוריה על ידי צבא האויב [מצודת דוד, מלבי"ם].
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את הארזים באופן פיזי ואדריכלי. לפי הבנה זו, הארזים הם קורות העץ המשובחות ששימשו לקירוי ולחיפוי קירות הבתים המפוארים. המשחיתים ינתצו את המבנים הללו, ולבסוף וְהִפִּילוּ עַל־הָאֵשׁ – ישרפו את הבתים כליל [רד"ק].