תוכחת ה' לעם ישראל חושפת דפוס התנהגות מתמשך של סרבנות, המלווה את האומה עוד מימיה הראשונים. פנייתו של ה' אל העם נעשתה דווקא בזמנים של שקט וביטחון, אך נתקלה באטימות ובחוסר רצון להקשיב.
הפרשנים מסכימים כי המילה בְּשַׁלְוֺתַיִךְ מתארת מצב של שלווה. ה' פנה אל העם וביקש מהם לשוב אליו בעודם יושבים לבטח [מצודת דוד]. השימוש במילה בלשון רבים מצביע על כך שהיו לעם ישראל תקופות רבות של שלווה כאשר מעשיהם היו טובים. אולם, כאשר החלו לחטוא בעודם שרויים באותה שלווה, ה' שלח את נביאיו להוכיח אותם, אך הדבר לא הועיל [רד"ק]. תגובת העם, אָמַרְתְּ לֹא אֶשְׁמָע, מבטאת חוסר עניין מוחלט להאזין לדברי ה' [ביאור שטיינזלץ].
על המילים זֶה דַרְכֵּךְ מִנְּעוּרַיִךְ מסבירים הפרשנים כי התנהגות זו אינה חדשה, אלא זהו דרכו של העם מאז ומעולם, עוד מהרגע שבו בחר ה' בישראל להיות לו לעם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. תקופת הנעורים המוזכרת כאן מכוונת ספציפית לדור המדבר, שכן תקופה זו מהווה את "ימי הנעורים" של האומה, שבה החלה להתגבש ולהיכנס לעבודת ה' ולקיום מצוותיו [רד"ק].