מנהיגותו של המלך יהויקים מוצגת במלוא קלונה, כאשר תחת דאגה לטובת הכלל ולעשיית משפט צדק, הוא מתגלה כאדם נבזה שכל עניינו הוא חטיפת רכוש בחוסר הגינות [שטיינזלץ]. הפנייה אל עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ מדגישה כי ראיית החושים וחמדת הלב משמשים יחד כסוכני החטא של המלך, המכוונים את כל מעשיו ומחשבותיו לתועלתו האישית בלבד [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי המילה בִּצְעֶךָ מכוונת לתאוות ממון, גזל וחמדת עושר. המלך מונע מתשוקה זו בלבד, ועל כן [מצודת דוד] מבאר כי גם אם המלך מסגף את עצמו, אין בכך שום תועלת או כוונה טהורה; מטרתו היא אך ורק לכפר על חטאיו בעבר כדי שיוכל לשוב ולחטוא מיד לאחר מכן למען בצע כסף.
בביאור המילים הָעֹשֶׁק ו-הַמְּרוּצָה, הפרשנים מצביעים על שילוב אכזרי של פגיעה כלכלית ופיזית. הפרשנים מסכימים כי המילה הַמְּרוּצָה אינה קשורה לפעולת הריצה, אלא נגזרת מלשון רציצה, שבירה וריצוץ של דלים ואביונים. בעוד שהָעֹשֶׁק מתייחס לפגיעה ממונית כגון גזל או הלנת שכר, הַמְּרוּצָה מתארת פגיעה פיזית בגוף, כגון הכאת העובדים והכרחתם לעבודת פרך [רד"ק]. [מלבי"ם] מוסיף כי יש כאן שלבי פעולה עוקבים: תחילה המלך עושק את ממונו של האדם, ולאחר שהממון כלה ואין מה לקחת עוד, הוא פונה לרוצץ את גופו.
עיוות הדין מגיע לשיאו ביחסו של המלך למערכת המשפט. תפקידו הטבעי של מלך הוא להגן על החלשים, להשגיח שלא יישפך דם נקי ולמנוע עושק. אולם כאן, המלך פועל בדיוק להפך ומנצל את כוחו כדי לִשְׁפּוֹךְ דם ו-לַעֲשׂוֹת עושק. יתרה מזאת, [מלבי"ם] מפרש כי אפילו כאשר המלך יושב בדין כדי לשפוט רוצח או עושק, כוונתו הנסתרת אינה עשיית צדק; הוא דן אותם למוות רק כדי שיוכל לרצוח אותם בעצמו בחסות החוק, ולהחרים את ממונם ישירות לכיסו הפרטי.