נבואת הזעם מנפצת את תקוותיו של המלך, אשר קיווה כי לאחר מות אביו מלך בבל ימחל לו והרעה לא תפגע בו [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מדגיש את החורבן המתקרב באמצעות חזרה מרובעת על המילה בְּיַד. הפרשנים מסכימים כי כפילות זו נועדה להעצים את חומרת העניין, להפחיד את המלך ולחזק את ודאות הפורענות [מצודת דוד, רד"ק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכל חלקי הפסוק מתייחסים לאותו אויב, אך החלוקה לארבעה תיאורים שונים נועדה לשרטט ארבעה היבטים שונים של האסון שיכה במלך [אברבנאל]: תחילה הוא יימסר בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁךָ, כלומר לידי אויבים אכזרים שלא יחמלו עליו כלל [רד"ק, אברבנאל]. לאחר מכן מודגש כי הוא ייפול וּבְיַד אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם. משמעות המילה יָגוֹר היא פחד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והכוונה היא לאימה עצומה שתשתק אותו ותותיר אותו ללא כוח לעמוד ולהילחם מנגד [רד"ק, אברבנאל]. ההיבט השלישי הוא הנפילה וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, מלך עז וקשה שמזלו גובר לכבוש ולהחריב מלכויות [רד"ק, אברבנאל], ולבסוף וּבְיַד הַכַּשְׂדִּים, שהם אומה עזת פנים וקשה שאינה נושאת פנים לאיש [רד"ק, אברבנאל].
מנגד, קיימת עמדה פרשנית שונה הסבורה כי הפסוק אינו מתאר רק את אויביו מחוץ, אלא מצביע על שתי חזיתות שונות לחלוטין. לפי פירוש זה, תחילת הפסוק מתייחסת לאויבים מבית, כת פוליטית בתוך יהודה שחלקה על מלכותו ורצתה להמליך תחתיו את צדקיהו, ואילו סופו של הפסוק מתייחס לאויב החיצוני, נבוכדנצר והכשדים [מלבי"ם]. בנוסף, מבחינת דיוק נוסח המקרא, נשללה גרסה שגויה שהופיעה בחלק מכתבי היד אשר החליפה את זהות האויבים במילים "וביד עבדיו" [מנחת שי].