ירמיהו, פרק כ״ב, פסוק כ״ח

מפלתו הפתאומית של המלך, הָאִישׁ הַזֶּה כׇּנְיָהוּ, מעוררת פליאה לנוכח הפער בין מעמדו הרם לגלותו המשפילה, במיוחד משום שלא היה רשע כאביו ונכנע מיד לבבל. הנביא תוהה האם המלך דומה לפסל עבודה זרה, המכונה הַעֶצֶב משום שהוא מעציב את עובדיו שאינם נענים, אשר הפך לפסל נִבְזֶה השבור ונָפוּץ לרסיסים, או שמא הוא בבחינת אִם־כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ, כלי חרס פשוט שאין בו שום צורך וערך. מתוך כך הוא זועק מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ באלימות שאין ממנה תקומה, כפילות שבאה להדגיש את חומרת הגירוש, או לבטא את נפילתו מכיסא המלכות מטה והרחקתו למרחק רב יחד עם בניו, שלבסוף מתו בגלות. גירוש זה הוביל אותם עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָדָעוּ, ארץ זרה ומנוכרת שלא הכירו כלל עד לאותו רגע.