תחשבו על הרגע שבו אתם מכניסים לפה משהו שחשבתם שהוא טעים, ופתאום מגלים שיש לו טעם חזק ומר מאוד. ה' משתמש ברעיון הזה של טעם לא נעים כדי להסביר לעם ישראל על התוצאות של המעשים שלהם. ה' אומר שהוא מַאֲכִילָם אֶת־הָעָם הַזֶּה. ההדגשה על העם "הזה" באה ללמד שהתוצאות לא יגיעו בעתיד הרחוק לדורות הבאים, אלא יקרו ממש עכשיו, לאנשים שחיים באותו הזמן.
ה' מתאר שהוא ייתן להם לטעום לַעֲנָה, שזהו צמח מר מאוד, ולאחר מכן ישקה אותם במֵי־רֹאשׁ, שהוא מיץ שסוחטים מצמח מר אחר שנקרא "ראש". כמובן שה' לא באמת יכריח אותם לאכול ולשתות צמחים. זוהי דרך ציורית לתאר את הצרות והקשיים שיגיעו אליהם, כמו למשל לעזוב את הארץ שלהם. הבחירה בטעם המר אינה מקרית, אלא פועלת לפי העיקרון של מידה כנגד מידה: מכיוון שבני ישראל בחרו לעשות מעשים "מרים" ורעים שהשחיתו אותם, כך ה' מביא עליהם תקופה מרה שמתאימה בדיוק להתנהגות שלהם.