ירמיהו, פרק ט׳, פסוק ט׳

החורבן בארץ מחריב גם את הטבע החף מפשע, ולכן הנביא מרים קול יללה ומספד ומכריז עַל־הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי. הזעקה נועדה להישמע למרחוק ומקוננת על ההרים שמהם ציפו לשווא לעזרת ה', וכן נושאת וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה, על אוהלי הרועים הממוקמים בשטחי המרעה. אזורים אלו חרבו כִּי נִצְּתוּ, התייבשו כליל, ונותרו מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר שהיה רגיל לטייל בהם בעבר. השממה כה מוחלטת, ולֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה לאחר שעדרי הצאן והבקר נלקחו כשלל בידי האויב. בעקבות גלות בני האדם, אפילו מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ, שכן העופות שניזונו מגידולי האדם נאלצו לנטוש גם הם, בתיאור שייתכן כי נאמר כהגזמה כדי להמחיש את הריקנות.