תארו לעצמכם שאתם מגיעים למקום שתמיד היה מלא בחיים, בציפורים מצייצות ובמטיילים, ופתאום הכול שקט וריק לגמרי. זה בדיוק מה שמרגיש הנביא כשהוא מסתכל על ארץ ישראל לאחר החורבן. הוא רואה שהארץ כל כך שוממה, עד שהעצבות מורגשת אפילו בטבע עצמו. הנביא מחליט לצעוק בקול רם, ואומר אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי, כלומר ארים קול של בכי ויללה על ההרים הריקים. הוא בוכה גם וְעַל־נְאוֹת מִדְבָּר, שהם אוהלי הרועים ושטחי המרעה שלהם. המקומות האלו נִצְּתוּ, כלומר הפכו ליבשים, שוממים וריקים לגמרי.
השקט שם כל כך עמוק, עד שההרים נותרו מִבְּלִי־אִישׁ עֹבֵר. אם פעם אנשים היו מטיילים והולכים בהם בשמחה, עכשיו אין שם אף אחד. בנוסף, וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה, כי כל עדרי הצאן והבקר נלקחו, וכבר אי אפשר לשמוע אותם רועים בשטח.
השממה כל כך גדולה, עד שכתוב מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד־בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ. אפילו הציפורים, שבדרך כלל אוהבות לגור קרוב לבני אדם כדי לאכול זרעים ופירות מהשדות, נאלצו לעזוב ולנדוד למקום אחר ברגע שהאנשים עזבו והארץ נשארה שקטה ובודדה.