יצא לכם פעם לדמיין איך אפשר להציל מישהו כשמסביב הכול רועד וקורס? כשבני ישראל כבשו את העיר יריחו, ההוראה הייתה ברורה: העיר כולה צריכה להיהרס. המילה וַיַּחֲרִימוּ פירושה השמידו, ואכן בני ישראל לא השאירו בעיר שום דבר, לא אנשים ולא בעלי חיים. הפעולה הזו נעשתה לְפִי חָרֶב. אולי זה נשמע קצת מוזר שלחרב יש "פה", אבל בלשון התנ"ך, החלק החד והחותך של הלהב נקרא כך.
למרות שכל העיר נהרסה, היה יוצא מן הכלל אחד ויחיד. יהושע שלח את המרגלים כדי לקיים את ההבטחה שלהם לרחב שעזרה להם. המרגלים עשו אפילו יותר ממה שהבטיחו, והצילו יחד איתה גם את כל המשפחה המורחבת שלה. אבל רגע, איך זה בכלל הגיוני? הרי הבית של רחב היה בנוי על חומת העיר, והחומה כולה נפלה! התשובה היא שעוד לפני שהחומות קרסו, בזמן שבני ישראל הקיפו את העיר, המרגלים הסתכלו למעלה, ראו את חוט השני האדום תלוי מהחלון של רחב, וזכרו בדיוק את המיקום הזה. מיד כשהחומה נפלה והעם נכנס לעיר, המרגלים רצו ישר לאותה נקודה שסימנו לעצמם מראש, וחילצו את רחב ומשפחתה בשלום מתוך הריסות הבית.