הגבעונים ממשיכים בנאומם המתוחכם בפני יהושע וישראל, ומציגים את עצמם כשליחים צנועים שהגיעו מארץ רחוקה. הם מדגישים כי משלחתם אינה יוזמה פרטית, אלא החלטה לאומית רחבה שנועדה לחבר אותם אל הכוח העולה של עם ישראל.
השליחים מציינים כי נשלחו על ידי זְקֵינֵינוּ, כלומר מנהיגיהם [ביאור שטיינזלץ]. המילה זְקֵינֵינוּ נכתבת בפסוק בצורה חריגה, עם תוספת של האות יו"ד בין הקו"ף לנו"ן. מתוך כתיב יוצא דופן זה, דורשים חז"ל כי לא מדובר היה בזקנים מכובדים, אלא בזקני אשמה ובושה, כלומר באנשים רמאים ופגומים [רד"ק, מנחת שי].
הם מוסיפים כי נשלחו גם על ידי וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ, כדי להראות שהם מייצגים את כלל העם והמנהיגים גם יחד [מלבי"ם]. לטענתם, בעקבות השמועות על גדולתו והתחזקותו של עם ישראל, הם בחרו מרצונם החופשי ללכת לקראתם, אף על פי שלכאורה אינם נמצאים תחת איום ישיר בשל המרחק הרב [ביאור שטיינזלץ].
בפנייתם, הם מצהירים עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, הצהרה שזוכה למספר התייחסויות בקרב הפרשנים. גישה אחת מסבירה כי זוהי כניעה פוליטית וכלכלית, שבה הם מביעים נכונות להיות כפופים לפיקוד הישראלי [ביאור שטיינזלץ] ולהעלות להם מס [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים זאת כהכנעה דתית, בקשה להתקבל אל חיק האמונה ותורת ישראל [מלבי"ם].
מתוך עמדת נחיתות זו הם מבקשים כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית. מטרתה המיידית של הברית היא להבטיח את חייהם ולהינצל ממוות [מצודת דוד]. לאור הגישה הרואה בכך ברית דתית, מובן מדוע השליחים פונים אל כלל העם ולא רק אל המנהיגים, שכן קבלתם לדת מצריכה את הסכמת האומה כולה [מלבי"ם].