ההסכם הנרקם בין יהושע לגבעונים מציג תסבוכת דיפלומטית ומוסרית מרתקת. המאורע מבליט את המתח שבין החובה המוחלטת לקיים הבטחה לבין ההשלכות של קבלת החלטות גורליות על בסיס תרמית. שורש המכשול של ישראל ושל יהושע בפרשה זו נבע מכך שלא שאלו את פי ה' דרך האורים והתומים שהיו בידי אלעזר הכהן, אלא סמכו על שיקול דעתם [רלב"ג].
המילים וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם מעוררות תהייה באשר לשימוש בפועל עשייה בהקשר של שלום. יש המפרשים כי מדובר בעשייה פיזית של כתיבת שטר ובו דברי שלום [חומת אנך]. מנגד, יש הרואים בכך ביטוי למהלך חריג וחדשני של יהושע; הואיל והגבעונים החמיצו את חלון ההזדמנויות להשלים עם ישראל לפני כיבוש יריחו והעי, יהושע פעל עמם לפנים משורת הדין והעניק להם שלום ללא תנאים מוקדמים של מס ושעבוד [אלשיך, מלבי"ם].
לאחר הסכם השלום, המשיך יהושע לצעד רשמי, עמוק ומפואר יותר: וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית. עם זאת, הוא הקפיד לצמצם את הברית אך ורק לְחַיּוֹתָם – התחייבות לדאוג לשלומם ולהשאירם בחיים. הגבלה זו הייתה הכרחית כדי לא לעבור על האיסור לכרות ברית כוללת עם יושבי הארץ. מכיוון שהברית הבטיחה רק את חייהם ולא פטרה אותם משעבוד עתידי, התאפשר מאוחר יותר, כשהתגלתה התרמית, להפוך אותם לעבדים, חוטבי עצים ושואבי מים עבור העדה ועבור מזבח ה' [מלבי"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
סיום הפסוק, וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, חושף פרט משמעותי: הנשיאים הם שנשבעו, ולא יהושע. הגבעונים, שידעו כי כל דבריהם מבוססים על כזב, הפצירו ודרשו שבועה מפורשת כדי להבטיח את הישרדותם ביום שבו יתגלה השקר [ביאור שטיינזלץ, חומת אנך]. הם לא העזו לבקש שבועה מיהושע עצמו, שכן בריתו הייתה כדרך כורתי בריתות רגילים ולא שבועה בשם ה' [אלשיך]. בנוסף, יהושע נמנע באופן עקרוני מלהישבע אי פעם, ולכן הנשיאים הם שנשבעו לגבעונים, מדעתו ובהסכמתו [חומת אנך].
בסופו של דבר, שבועת הנשיאים היא שעמדה לגבעונים כמגן. על אף שההסכם הושג בטעות ובתרמית, המנהיגות סירבה להפר אותו כדי שלא לגרום לחילול שם ה' בעיני הגויים, וכך נמנעו בני ישראל מלהכותם כשהתבררה האמת [רלב"ג, אלשיך].