ההתמודדות עם רמאותם של הגבעונים הציבה בפני מנהיגי העם אתגר מורכב. מצד אחד, חובה היה עליהם לכבד את השבועה שנשבעו להם ולא להמיתם, אך מצד שני, נדרש היה להענישם על התרמית ולהשפילם. הפתרון שנמצא משלב בין קיום ההבטחה לבין שעבוד מוחלט.
כאשר הנשיאים מכריזים יִחְיוּ, הם מוודאים שהעם לא יפגע בגבעונים ובכך תקוים השבועה [מצודת דוד]. עם זאת, הנשיאים קובעים כי הגבעונים לא ייחשבו שווים במעמדם, אלא יוכנעו ויושפלו לעסוק במלאכות הבזויות והעניות ביותר, שאין להן מקור פרנסה טוב יותר [ביאור שטיינזלץ]. כך הוחלט כי הם יהיו חֹטְבֵי עֵצִים, כלומר יעסקו בכריתה וחיתוך [מצודת ציון], וְשֹׁאֲבֵי מַיִם. בדרך זו קיימו הנשיאים הן את השבועה להחיותם והן את מצוות התורה להטיל מס ועבדות על יושבי הארץ. ברית השלום המקורית בטלה משום שהושגה במרמה, אך השבועה להשאירם בחיים נותרה בתוקף [מלבי"ם].
המילה וַיִּהְיוּ מנוקדת בפתח וכתובה בלשון עבר, והפרשנים מציינים כי הכתוב נוקט כאן לשון קצרה. משמעות הדבר היא שברגע שהנשיאים גזרו את הדין, הגבעונים הפכו מיד לחוטבי עצים ושואבי מים, ואף קיבלו זאת על עצמם מעצמם מתוך הבנה שזהו המחיר ההכרחי על רמאותם [רד"ק, מלבי"ם].
לגבי היקף עבודתם, הכתוב מציין שהם עבדו לְכָל הָעֵדָה, אולם בהמשך הפרק יהושע אומר שהם יעבדו לבית אלוהים. כדי ליישב זאת, מוסבר כי התקיים שינוי היסטורי בתפקידם: כל עוד בני ישראל היו במחנה בטרם חלוקת הארץ, שירתו הגבעונים את כלל העדה. אולם לאחר שהארץ חולקה והעם התיישב בנחלותיו, הוגבלה עבודתם לשרת רק את בית ה' במקומות השונים כמו גלגל, שילה, נוב, גבעון ולבסוף בבית המקדש. בעקבות כך, יהושע גזר עליהם שלא יתחתנו עם בני ישראל כל עוד בית המקדש קיים, ולימים בא דוד המלך וקבע את האיסור הזה לעולם, כשהוא מגדיר אותם כנתינים המסורים לעבודת הלוויים [רד"ק].