מפגש פתאומי עם קבוצת זרים מעורר את חשדם של בני ישראל, המגיבים בספקנות כלפי בקשתם לכרות ברית שלום. תגובת העם מנוסחת בפסוק באופן מעניין: המילה וַיֹּאמֶר נקראת בלשון יחיד, אף על פי שהיא כתובה בלשון רבים ("ויאמרו"). קריאה זו מבטאת את קולו האחיד של העם כולו, המדבר כאיש אחד [רד"ק, מנחת שי]. בדומה לכך, המילה אֶכְרָת נכתבת עם האות וי"ו אך נקראת בלעדיה [מנחת שי].
הפניה בפסוק היא אֶל הַחִוִּי, הלוא הם תושבי גבעון והערים הסמוכות לה. חז"ל דורשים את שמם על דרך הרמז, ומקבילים את המילה "חוי" למילה הארמית "חויא" שפירושה נחש; בדומה לנחש הקדמוני שרימה את חוה, כך בחרו הגבעונים בדרך של עורמה והטעיה [רד"ק].
באופן ספונטני, העם מפקפק באמינות הסיפור של הגבעונים וחושש כי הם אינם מגיעים מארץ רחוקה כפי שהצהירו [ביאור שטיינזלץ]. החשש, המבוטא במילים אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, אינו רק ספק קל, אלא מסקנה הגיונית וסבירה מאוד ולפיה זרים אלו הם למעשה יושבי ארץ כנען המיועדת לישראל [מצודת דוד, מלבי"ם]. מתוך חשש זה נובעת התמיהה וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית, שכן התורה אסרה במפורש על כריתת ברית שלום ושוויון עם עממי הארץ המקומיים [רד"ק, מלבי"ם].
הרקע למעשה העורמה של הגבעונים נובע מחוסר אמונם בישראל. לפני הכניסה לארץ, יהושע שלח ליושבי כנען שלוש איגרות שהציעו להם לבחור בין שלום, מלחמה או עזיבת הארץ. בעוד שחלק מהעמים בחרו לעזוב לאפריקה, הגבעונים חששו שיהושע לא יעמוד בהבטחתו לשלום לאחר שראו את חורבן יריחו והעי, ולכן בחרו להתחזות לזרים [רד"ק].
על פי שורת הדין, אומות מקומיות שהיו מסכימות להשלים, לעזוב את עבודת האלילים ולקבל על עצמן את שבע מצוות בני נח, היו יכולות להישאר בארץ תחת שלטון ומס לישראל. אולם, מכיוון שהגבעונים השיגו את הברית במרמה, מן הראוי היה להרגם לאחר שהתגלתה זהותם. הסיבה היחידה שבגינה נותרו בחיים הייתה השבועה שנשבעו להם נשיאי העדה. חכמינו נחלקו בדבר מהותה של שבועה זו: יש הסבורים כי נדר או שבועה שנעשו ברבים אינם ניתנים להפרה כלל. לעומתם, יש הטוענים כי שבועה שהושגה בטעות אינה חלה כלל מבחינה הלכתית, והסיבה היחידה שהגבעונים לא נהרגו הייתה למען קידוש ה׳ – כדי שאומות העולם יראו עד כמה עם ישראל מחמיר בשבועת ה׳ ואינו מפר אותה, אפילו כאשר הושגה במרמה [רד"ק].