בעוד שמלכי כנען האחרים התאגדו למלחמה גלויה מול ישראל, בחרו הגבעונים באסטרטגיית הישרדות שונה לחלוטין המבוססת על דיפלומטיה ותחבולות.
המילים גַּם הֵמָּה מעוררות את השאלה למי הגבעונים מושווים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשוואה היא לשאר המלכי כנען: כשם שהאחרים פעלו כדי להינצל, כך עשו גם הגבעונים, אלא שהם בחרו לפעול בְּעָרְמָה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים שההשוואה היא לעורמתם הצבאית של בני ישראל בכיבוש יריחו והעי [מצודת דוד, רד"ק]. פירוש היסטורי ואירוני במיוחד קושר מילים אלו למעשה דינה ושכם: הגבעונים, שהיו מהאומה החיווית, פעלו בעורמה כשם שבני יעקב פעלו בעורמה נגד אבותיהם החיווים בעבר [רש"י, רד"ק]. בנוסף, יש מי שמסביר כי הערמה נדרשה דווקא משום שהם החליטו להיכנע רק לאחר ששמעו על ניצחונות ישראל, ולכן לא יכלו פשוט לבוא ולהשלים בדרך רגילה [אלשיך].
כדי להוציא את תוכניתם אל הפועל, הגבעונים וַיִּצְטַיָּרוּ. רוב מוחלט של הפרשנים מסביר פועל זה מלשון "ציר" (שליח). כלומר, הם התחפשו לשגרירים רשמיים שהגיעו מארץ רחוקה [רש"י, מצודות, רלב"ג, רד"ק], כאשר המלבי"ם מדייק ש"ציר" אינו סתם שליח, אלא נציג מדיני שיוצא במטרה להביא מענה ותשובה לשולחיו. גישה שונה מפרשת את המילה מלשון ציור, כלומר שהם ציירו והסוו את החזות של עצמם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מציינים כי התרגום הארמי קרא את המילה כאילו נכתבה באות דל"ת (ויצטיידו), כלומר שהם פשוט הכינו והצטיידו בצידה לדרך [רד"ק, מנחת שי, אלשיך].
כדי לבסס את מצג השווא של מסע ארוך ומייגע, הם לקחו שַׂקִּים בָּלִים על חמוריהם – שקים שחוקים, רקובים ובלויים מרוב שימוש [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, הם הצטיידו בנֹאדוֹת יַיִן – כלי עור לאחסון משקאות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כדי להעצים את אשליית המרחק, נאדות העור היו גם בָּלִים, גם וּמְבֻקָּעִים (סדוקים וקרועים), וגם וּמְצֹרָרִים – כלומר, קשורים מחדש סביב הקרעים כדי למנוע מהיין להישפך [מצודות, ביאור שטיינזלץ]. ההקפדה על כל פרט קטן בציוד נועדה להטעות את ישראל לחשוב שהשלוחים אכן הגיעו מקצה העולם, עד שציודם נשחת לחלוטין בדרך [מצודת דוד, מלבי"ם].