לאחר שנתקלו בחשדנות מצד העם, משנים הגבעונים את הטקטיקה שלהם ופונים ישירות אל המנהיג בניסיון לרכוש את אמונו. פנייה זו משקפת מהלך פוליטי מחושב, שבו הם מנסים לעקוף את התנגדות ההמון ולהציע כניעה אישית.
הפרשנים מסבירים כי כאשר ראו הגבעונים שדבריהם אינם מתקבלים על ידי אנשי ישראל, הם פנו אל יהושע בהכנעה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. ייתכן כי הם פירשו את שתיקתו של יהושע עד לאותו רגע כנכונות לקבלם, או שחשבו כי הוא כועס על כך שהציעו את עבדותם לכלל העם ולא לו באופן אישי, ולכן מיהרו להצהיר עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ [אלשיך]. באמירה זו הם מבקשים להבהיר כי אין להם עסק עם שאר העם, אלא עם יהושע לבדו [מצודת דוד], ומטרתם היא לכרות ברית פוליטית בין יהושע לבין מלכם [מלבי"ם].
אולם, יהושע אינו הולך שולל אחר ההצהרה, ומציב בפניהם שתי שאלות נוקבות: מִי אַתֶּם ומֵאַיִן תָּבֹאוּ. עצם הבקשה להשתעבד מעוררת תמיהה, שכן מדוע שיעדיפו חיי עבדות על פני חירות? דבר זה כשלעצמו מחשיד כי הם למעשה תושבי הארץ המנסים להציל את חייהם [אלשיך]. בנוסף, יהושע מבין שגם אם מדובר בברית צבאית בין מלכים, עליהם להיות קרובים מספיק כדי שיוכלו להגיש עזרה בעת צרה [מלבי"ם], ואם הם אכן מארץ כה רחוקה, אין שום הגיון בכריתת ברית שכזו [אלשיך].
בבקשו פרטים מדויקים, יהושע טומן להם פח. הוא דורש לדעת מִי אַתֶּם, כלומר מאיזה עם אתם באים, שכן לעיתים אומה מוכרת בזכות שמה, ומֵאַיִן תָּבֹאוּ, כלומר מאיזו מדינה, למקרה ששם המדינה מפורסם יותר משם העם [מצודת דוד, מלבי"ם]. דרישה זו נועדה לברר עם מי בדיוק נכרתת הברית, והיא סוגרת על הגבעונים, שכן הם אינם יכולים להמציא שם של אומה בדויה, משום שאז הברית לא תחול על עירם ומלכם האמיתיים [מלבי"ם].
כדי להתמודד עם המלכודת ולהוכיח את טענתם כי הם באים ממרחק, נאלצים הגבעונים לתלות את האשמה בזקני עירם ששלחו אותם עם צידה יבשה, ולטעון כי באו רק בגלל שמעו של ה' [אלשיך]. כחלק מאותה טקטיקה של הרחקה, הם מקפידים להזכיר בהמשך רק אירועים היסטוריים רחוקים כמו יציאת מצרים והניצחון על סיחון ועוג, ונמנעים מלהזכיר אירועים קרובים כמו חציית הירדן, כדי להוכיח שארצם כה רחוקה עד שהחדשות האחרונות טרם הגיעו אליהם [רד"ק].