שמע הניצחונות של עם ישראל מהדהד ברחבי ארץ כנען ומעורר תגובות שונות בקרב יושבי הארץ. בעוד שרוב המלכים מתאגדים למלחמה, קבוצה אחת בוחרת בנתיב הישרדותי יוצא דופן של עורמה פוליטית.
הכתוב מדגיש כי דווקא וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן הם אלו שפעלו, ולא מלכם. מכאן עולה כי יושבי הארץ מרדו בהחלטת מלכם, שהצטרף לקואליציית המלכים נגד יהושע. מתוך דאגה לחייהם ולמשפחותיהם, הם החליטו לפעול באופן עצמאי ובסתר כדי להשלים עם ישראל, גם במחיר של המרדה נגד הנהגתם המקומית, או לחלופין נפרדו בחשאי משאר העמים שאליהם חברו בתחילה [אברבנאל].
ההחלטה לנקוט בעורמה נבעה ישירות ממה שהם שָׁמְעוּ. לפני תחילת הכיבוש, יהושע שלח איגרות לכל יושבי הארץ והציע להם לבחור בין השלמה, פינוי או מלחמה. אולם, קבלת כניעה והשלמה מתאפשרת רק כאשר היא נעשית מתוך רצון אמיתי, ולא מתוך אימה. ברגע שהגבעונים שמעו על חורבן הערים הסמוכות, הם הבינו שהחמיצו את ההזדמנות להשלים בדרך המלך. כעת, כל בקשת שלום מצידם תתפרש כנובעת מפחד גרידא ולכן לא תתקבל, מה שאילץ אותם להשתמש בתחבולות [אלשיך].
הכתוב מציין במפורש שהם שמעו את מה שנעשה לִירִיחוֹ וְלָעָי, משום ששתי ערים אלו מייצגות שני קצוות מנוגדים של עוצמה. יריחו נכבשה באמצעות נס גלוי, ואילו העי נכבשה בדרכי טבע באמצעות אסטרטגיה, תחבולות צבאיות וצבא רב. ההבנה שעם ישראל מסוגל לנצח גם בכוח על-טבעי וגם בתכנון אנושי, הובילה את הגבעונים למסקנה שלא ניתן להתמודד מולם בשום דרך חזיתית, אלא רק בעורמה [מצודת דוד].
מטרתם לא הייתה רק להציל את חייהם, אלא לחמוק מתנאי הכניעה הרגילים של הסכם שלום, שכללו תשלום מסים ועבדות. הם שאפו לכרות "ברית" – מערכת יחסים של אהבה והסכמה ללא שעבוד. מכיוון שידעו שלישראל אסור לכרות ברית עם יושבי הארץ המקומיים כדי שלא יושפעו מעבודה זרה, הם תכננו להעמיד פנים שהם מגיעים מארץ רחוקה מאוד. כחלק מאותה עורמה, כאשר ייפגשו בהמשך עם יהושע, הם יקפידו שלא להזכיר כלל את מה ששמעו על יריחו והעי, כדי להוכיח כביכול שהם מגיעים ממקום כה מרוחק עד שהחדשות האחרונות טרם הגיעו אליהם [אברבנאל].