משלחת הגבעונים מגיעה אל מחנה ישראל בגלגל, ופותחת במהלך דיפלומטי מחושב שנועד להבטיח את הישרדותה לנוכח כיבוש הארץ. הופעתם נועדה להציג אותם ככוח זר המכיר בעוצמתם החדשה של ישראל באזור, ומבקש לכונן עמם ברית שלום.
בהצהרתם מארץ רחוקה טמונה מהות העורמה. הפרשנים [מצודת דוד, רלב"ג] מסבירים כי הגבעונים הכירו היטב את חוקי המלחמה של התורה. הם ידעו כי על ישראל חל איסור מפורש להשאיר בחיים את עמי כנען המקומיים, וכי יהושע כבר קרא בעבר לשלום לערי האזור, אך משסירבו – נחרץ גורלם להשמדה. הדרך היחידה שניצבה בפניהם להינצל הייתה להעמיד פנים שהם אומה מרוחקת במיוחד, שכן על פי דיני התורה מותר לקבל עמים רחוקים בברית, להחיותם ולהפכם לעובדים מעלי מס. כדי לזרז את התהליך, הם משתמשים במילה ועתה. הם מציגים עצמם כעייפים מן הדרך הארוכה ודורשים לכרות ברית באופן מיידי וללא דיחוי, אך למעשה מטרתם האמיתית היא לחתום על ההסכם במהירות בטרם תתגלה התרמית [אלשיך].
עם זאת, פנייתם הכפולה אל יהושע ואל איש ישראל עוררה מיד תהיות. הכינוי "איש ישראל" מכוון לנשיאי העדה ומנהיגיה, אשר פעלו והשיבו כאיש אחד [אלשיך]. ניתוח של בקשתם חושף סתירה דיפלומטית פנימית: בריתות בין מדינות המרוחקות מאוד זו מזו נעשות בדרך כלל בין המלכים בלבד, למטרות סחר או עזרה צבאית. לעומת זאת, בריתות הנכרתות מול העם עצמו מאפיינות שכנים קרובים המבקשים להסדיר גבולות ולהימנע מנזקים הדדיים [מלבי"ם]. פנייתם של הגבעונים אל העם כולו בבקשה לברית, בעודם טוענים לריחוק גיאוגרפי רב, הייתה חסרת היגיון. סתירה זו, יחד עם התהייה הטבעית איזה אינטרס יש לאומה כה רחוקה לבקש ברית עם ישראל, עוררו את חשדו של יהושע, אשר בחר לשתוק ולא להשיב להם מיד [אלשיך].