נשיאי ישראל עומדים בפני דילמה מורכבת לאחר שגילו את תרמית הגבעונים, ועליהם להכריע כיצד לנהוג בהם מבלי להפר את שבועתם. הפרשנים מסבירים כי המילים זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם מבטאות את ההכרח שבדבר, שכן ישראל נאלצים בעל כורחם לקיים את השבועה [מצודת דוד]. המילה וְהַחֲיֵה מוגדרת מבחינה דקדוקית כצורת מקור [רד"ק], ומשמעותה היא ההחלטה להשאירם בחיים.
הסיבה להחלטה זו טמונה בחשש מפני קֶצֶף, שהוא כעסו של ה' [שטיינזלץ]. אף על פי שהשבועה הושגה בטעות ובמרמה, הפרתה והריגת הגבעונים תעורר את זעמו של ה', שכן הדבר ייחשב לשבועת שקר בשמו ויוביל לחילול שם שמים לעיני אומות העולם [שטיינזלץ, מצודת דוד].
עם זאת, נמצא פתרון המשלב בין קיום השבועה לבין ציוויי התורה. מאחר שהשבועה התייחסה אך ורק להשארתם בחיים, מבלי לפטור אותם ממס ומעבדות, ישראל יכולים לקיים את הבטחתם שלא להרוג אותם ובכך להימנע מכעסו של ה', אך בד בבד להטיל עליהם שעבוד כפי שיתבאר מיד לאחר מכן [מלבי"ם].