בני ישראל מגיעים אל ערי הגבעונים כשהם יכולים ומתכוונים לתקוף אותם. על פי דין תורה, מכיוון שהגבעונים לא קיבלו עליהם מס ועבדות באופן מפורש, חלה על ישראל החובה להשמידם מדין "לא תחיה כל נשמה". למרות זאת, העם נמנע מפעולה צבאית.
וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משום שהנשיאים מנעו זאת מהם. מבחינה הלכתית, שבועת הנשיאים כלל לא הייתה אמורה לחול על העם, שכן היא הושגה בטעות ועמדה בסתירה למצווה מן התורה. עם זאת, הנשיאים עצרו בעד העם מלהרוג את הגבעונים כדי למנוע חילול השם, משום שהשבועה ניתנה בשם ה׳ [מלבי"ם].
בעקבות עצירת ההתקפה וַיִּלֹּנוּ, כלומר התלוננו והביעו תרעומת קשה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. העם הפנה את כעסו כלפי המנהיגים, בטענה שהם מוותרים לחינם על זכויותיהם ועל כוחם הצבאי [ביאור שטיינזלץ], ובכך מונעים מהם לקיים את ציווי התורה רק בגלל שבועה בטעות [מלבי"ם].