המתח במחנה ישראל מגיע לשיאו לאחר גילוי התרמית של הגבעונים, ומנהיגי העם ניצבים מול עדה זועמת כדי להסביר מדוע לא ניתן להפר את הברית שנכרתה עמם. טענתם המרכזית של הנשיאים נשענת על חומרת שבועתם. אף על פי שהשבועה הושגה במרמה והייתה למעשה מקח טעות, היא נעשתה בשם ה׳, ולכן פגיעה בגבעונים תוביל לחילול ה׳ חמור. אומות העולם שישמעו על כך לא ידעו שהשבועה ניתנה בטעות, אלא רק שישראל הפרו ברית שנשבעו עליה בשם אלוהיהם [חומת אנך]. בנוסף, העם כולו מחויב לעמוד בהסכמים שקבעו מנהיגיו [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו מצהירים הנשיאים כי אינם יכולים לִנְגֹּעַ בָּהֶם, כלומר לפגוע בהם לרעה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ניסוח דבריהם מחושב ונועד גם לפייס את העם. כאשר הנשיאים מדגישים אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ, הם מסירים את האחריות מהעדה ומבהירים כי חובת השבועה חלה על ההנהגה בלבד. יתרה מכך, הקביעה כי לא יוכלו לנגוע בהם מתייחסת לעצם הריגתם, אך אינה שוללת ענישה מסוג אחר. בכך מניחים הנשיאים את התשתית לפתרון של שעבוד הגבעונים והפיכתם לחוטבי עצים ושואבי מים, צעד פוליטי שנועד להרגיע את כעסה של העדה מבלי להפר את השבועה לה׳ [אלשיך].