בני ישראל ניצבים מול קבוצת זרים המבקשת לכרות עמם ברית, ותגובתם מורכבת מפעולה ארצית ומהימנעות מבירור רוחני. המילה האנשים מתייחסת לישראלים שנכחו במקום באותה עת, ולאו דווקא ליהושע ולשאר המנהיגים הרשמיים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נחלקו בהבנת הפעולה וַיִּקְחוּ... מִצֵּידָם, ומציגים שלוש גישות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת את הדברים כפשוטם: הישראלים לקחו מן המזון של הזרים ואכלו עמם כדי לקיים ברית, לבסס אמון ולהראות אהבה, תוך החלפת מתנות כדרך שנוהגים עם אורחים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שעם ישראל לא היה מעוניין בכיבוש העולם אלא רק בכיבוש ארץ כנען, הם לא ראו כל פגם בהתיידדות עם אנשים שהגיעו לכאורה מארץ רחוקה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מסבירה שהלקיחה אינה אכילה פיזית אלא פעולה שכלית. בני ישראל לקחו מופת וראיה מהצידה היבשה, הסיקו מכך שהזרים דוברי אמת, והאמינו להם [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. לפי פירוש זה, הפועל וַיִּקְחוּ משמעותו לימוד והבנה, בדומה למילה "לקח" [רד"ק].
הגישה השלישית מציעה פרשנות מטפורית הקשורה להטעיה. הלקיחה משמעותה קבלה והסכמה לדבריהם של הזרים, והמילה מִצֵּידָם נדרשת מלשון ציד ומלכודת, שכן הם צדו ולכדו את ישראל בפיהם ובדבריהם החלקלקים [רש"י].
למרות שהישראלים השתכנעו מן הראיות שהוצגו לפניהם, הכתוב מותח עליהם ביקורת: וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ. הם הסתמכו על מראה עיניהם, ועל אף שהיו יכולים לברר את האמת לאמיתה ולחשוף את התרמית באמצעות פנייה לאורים ותומים, הם נמנעו מלעשות זאת [מלבי"ם].