החלטתו של יהושע מקבעת את מעמדם של הגבעונים כמשרתי ציבור וקודש לדורות, תוך התאמה למציאות המשתנה של עם ישראל בארצו.
הפרשנים מצביעים על חלוקה כרונולוגית ותפקודית בתפקידם של הגבעונים, הנלמדת מן המילים לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה'. בשלב הראשון, טרם נבנה משכן קבוע וכאשר העם היה נתון במלחמות הכיבוש וחלוקת הארץ, הם שימשו את העדה וסייעו ללוחמים. רק לאחר מכן, הוסב תפקידם לשרת את המזבח [מצודת דוד, מלבי"ם]. תפקיד זה נמשך עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כלומר עד לתקופה שבה נכתב ספר יהושע [מלבי"ם].
באשר למיקום עבודתם, המילים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר מלמדות כי הגבעונים אינם קבועים בנחלה או בעיר מסוימת, אלא הם מלווים את המזבח ומשמשים כמשרתי מתחם המקדש בכל עת [ביאור שטיינזלץ]. הם נועדו לעבוד בכל מקום שבו יבחר ה' לשכן את שכינתו ולהעמיד בו את המזבח, בין אם זה במשכן שילה ובין אם במקדש בירושלים [מצודת דוד, מלבי"ם].
מבחינת קריאת הפסוק והגייתו, יש לדייק בהטעמת המילים: במילה חֹטְבֵי הטעם (ההדגשה) נמצא באות בי"ת, ואילו במילה וְשֹׁאֲבֵי הטעם הוא באות שי"ן [מנחת שי].