בעקבות מעשה הרמייה של הגבעונים שגרם לישראל לנהוג שלא כראוי, יהושע גוזר עליהם עונש של שעבוד. מאחר שאומה ארורה אינה יכולה לכרות ברית של ממש עם אומה ברוכה, השבועה שנשבעו להם מנהיגי ישראל מבטיחה רק את חייהם, אך מאפשרת ליהושע להטיל עליהם תנאים של מס ועבדות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת, כלומר לעולם לא ייפסק מכם המעמד של עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם. מדובר בעבודות פשוטות, חסרות כבוד ונטולות מיומנות מיוחדת, הנדרשות לצורכי הציבור [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על החלוקה בין סוגי השעבוד השונים בפסוק. לפי גישה אחת, המילה עֶבֶד מציינת את עצם העבדות הכללית, ואילו התפקיד של חֹטְבֵי עֵצִים מהווה מס ספציפי. בשונה מנשיאי העדה שביקשו להטיל על הגבעונים את חטיבת העצים עבור כלל העם, יהושע הפריד בין הדברים: השעבוד הכללי יחול על הכול, אך מס חטיבת העצים והמים ייוחד אך ורק לְבֵית אֱלֹהָי [מלבי"ם]. גישה אחרת מציעה חלוקה של זמן ויעד: המילה "ועתה" מלמדת שבעת המלחמה הנוכחית הם יהיו עבדים לכלל העדה, אך תפקידם הקבוע והנצחי שלא ייכרת לעולם יהיה לשרת את בית ה׳ [מצודת דוד].