קרה לכם פעם שמישהו סיפר לכם סיפור, וממש הרגשתם שמשהו בו לא מסתדר? בדיוק כך הרגישו בני ישראל כשהם פגשו פתאום קבוצה של אנשים זרים שביקשו לעשות איתם הסכם שלום. העם היה חשדן. כולם הרגישו בדיוק אותו הדבר, ולכן הפסוק משתמש במילה וַיֹּאמֶר בלשון יחיד, כי כל העם דיבר יחד בקול אחד, ממש כמו איש אחד.
בני ישראל פונים אֶל הַחִוִּי, שהם בעצם תושבי העיר גבעון והסביבה. הגבעונים התנהגו בעורמה והטעו את בני ישראל, ממש כמו הנחש שרימה את חוה. בני ישראל אומרים להם: אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, כלומר, אנחנו חושדים שאתם בכלל לא מגיעים מארץ רחוקה, אלא גרים ממש כאן בארץ כנען. מתוך החשש הזה הם שואלים: וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית? איך נוכל לעשות איתכם הסכם שלום, הרי התורה אסרה עלינו לעשות הסכמים עם העמים המקומיים.
למה בעצם הגבעונים התחפשו ורימו? לפני הכניסה לארץ, יהושע הציע לכל העמים להשלים איתו. אבל הגבעונים פחדו ולא האמינו שיהושע באמת ישמור עליהם, ולכן בחרו לשקר. למרות שהם השיגו את ההסכם במרמה, בני ישראל לא פגעו בהם בסופו של דבר. הם עשו זאת כדי לקדש את שם ה׳, ושכל העולם יראה עד כמה עם ישראל מכבד שבועה שניתנה, ומקיים אותה תמיד אפילו אם רימו אותו.