לוחמי שבט יוסף צרים על העיר לוז ומחפשים דרך לחדור אליה. הַשֹּׁמְרִים, שהיו אנשים מבני יוסף אשר נשלחו לתור ולצפות על העיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], הניחו מחנה סביבה כדי למנוע יציאת תושבים. אף שהיו קבוצה קטנה של שומרים, בעוד שאר המחנה התרחק לסייר בארץ, הם פעלו בעוז ובגבורה [מלבי"ם]. מטרתם בהצבת השמירה מול השער הייתה להמתין להזדמנות שבה ייצא אדם מן העיר, כדי שיוכלו לחקור אותו [מצודת דוד].
כאשר הם רואים איש יוצא, הם מבקשים ממנו להראות להם את מְבוֹא העיר, כלומר את מקום הכניסה והביאה אליה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בקשתם לא התייחסה לשער הרגיל והגלוי, אלא לכניסה החשאית והנסתרת [מלבי"ם]. על פי מסורת חז"ל, העיר נקראה לוז משום שהייתה סגורה וחסרת פתח נראה לעין, ממש כמו אגוז לוז. הגישה היחידה אל העיר הייתה דרך מערה, שעל פתחה עמד עץ לוז חלול. הנכנסים לעיר נאלצו לעבור דרך חלל העץ אל תוך המערה, ומשם להיכנס פנימה [רש"י, רד"ק].
בתמורה למידע החיוני, השומרים מבטיחים לאיש: וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. הבטחה זו נועדה להתממש לאחר כיבוש העיר [מצודת דוד]. שיתוף הפעולה של האיש היה מבטיח את חייו בכל מקרה, אך השומרים מבטיחים להעניק לו חסד של ממש, מעבר לעצם ההישרדות. הבטחה זו אכן קוימה כאשר שילחו לחופשי לא רק את האיש עצמו, אלא גם את כל משפחתו [חומת אנך].